לפני כמעט שבוע ציינו בחגיגיות את "יום האישה", או בגלגולו הקודם של שמו- "יום האם". יום שכזה נקבע כדי להפחית את הביקורת ולהוסיף תמיכה לאוכלוסייה שעד לפני פחות ממאה שנה הייתה מהמוחלשות ביותר בחברה.

אז אחרי ששקעו הנצנצים ואבקת הפיות התפזרה, אפשר סוף כל סוף לעצור ולחשוב: מה מצופה מאישה בדורנו? מהו בכלל הפמיניזם בשנת 2021 והאם יש צורך ביום שכזה?

נתחיל לפרק את השאלות לאט- לאט.

היום אישה נדרשת לאינספור מטלות, נורמות וציפיות, חלקן בלתי אפשריות למימוש וכל שכן בבת אחת. אישה עובדת, אבל בימינו היא גם חייבת להיות קריייריסטית. אישה היא גם רעיה מטופחת וגם אמא לילדים קטנים. היא אחראית על מטלות הבית, הכלים, הכביסות- והילדים כמובן תמיד לבושים טיפ-טופ.

אישה גם מנהלת את העובדים שלה אבל לא פחות את הבעל, הילדים, הלו"ז והמסגרות. גם מסיעה לחוגים, וגם חלק מועד ההורים של כיתות א,ג,ה- גם אם אין לה שם ילד.

הבשלנית הכי טובה ומארחת זוגות חברים לסעודה. ציפורניים עשויות היטב, מרוחות בלק ג'ל צבעוני התואם את העונה וכמובן איך לא, כל זה מתבצע על עקבים 10 ס"מ. הריונות, לידות, הנקות ושאיבות- אישה היא גם וגם וגם, וגם חייבת להיראות מצוין ולהידחס לחצאית משרדית מידה 38 גם אם היא אחרי לידה.

לצאת בבוקר בלי איפור לעבודה זה חטא, וחלילה אם תשכח את ימי ההולדת, ימי הנישואין ובכלל כל החגיגות- גם מהצד של בעלה. וכן, העוגה הבומבסטית לא קנויה. מצד אחד אשת איש טובה ונאמנה, ומצד שני לשמור את שם המשפחה המקורי.

מצד אחד לתקתק את הארוחות, ומצד שני שהכל יהיה בריא, אורגני ו-"הום-מייד". מצד אחד עוד ועוד הישגים והצלחות לקטוף, ומצד שני לא לוותר על חינוך לילדים, הנקה עד גיל מוגזם ושעת סיפור לפני השינה.

הילכו כל אלו יחדיו?

תנועות פמיניזם קיצוניות יטענו שהחברה כפי שהיא בנויה כיום, על שלל המערכות שלה- כולם נוצרו על מנת לדכא את המין הנשי. הזרם הרדיקלי יפקפק ויטיל ספק בתעסוקה, בשוויון, במיניות- אפילו ברעיון האמהות עצמו, ויטען שהעולם פטריארכלי אבסולוטי, ולאישה חזקה במציאות זו פשוט אין מקום.

מבחינתו, הזרם הרדיקלי טוען שכל שיתוף פעולה עם המוסדות החברתיים הקיימים היום הוא שיתוף פעולה עם דיכוי נשי קיצוני. אבל האם זה באמת כך?

נשים שפרצו דרך במאה השנים האחרונות, הן חלק ממשטר מדכא וחסר פרופורציות? האם גולדה מאיר, עדינה בר שלום ומרים פרץ הן חלק מהפטריארכיה המדכאת נשים ולא אלו שמעצימות אותן? התשובה הרי לכל ברורה.

החברה מאפשרת את צמיחתן של נשים גדולות, קול ניפוץ תקרות הזכוכית נשמע לא פעם במאה האחרונה, ואנו, הנשים הצעירות יכולות רק לברך על הדרך שנסללה בדם ויזע עבורנו.

צילומסך, מתוך הסרט "גולדה"

מהצד הקיצוני השני, נשמע את קולה של השמרנות והמוסדיות. רק השבוע שמענו התבטאויות על כך שכל מטרתה של אישה בעולם הוא להביא ילדים לעולם, לגדל ולפתח אותם. תרומתן הגדולה ביותר של נשים היא להתחתן ולהקים משפחה.

אין מדובר באדם אחד, כי אם במנעד רחב של דמויות שמרניות שקוראות לנשים לממש את זכותן לאמהות ולעסוק בצרכי הבית והמשפחה בבלעדיות פרנואידית. אבל האם זוהי מהותה היחידה של אישה? המהות הנגזרת מגופה ומכוח הטבע ההישרדותי, זו המושרשת עמוק בנו, היא היא הבלעדית?

האם מתנותיה האינטלקטואליות, השכליות, החוזקות והאיכויות השונות שאישה מביאה איתה לכל מקום- הן לא תרומה עבור האנושות, העולם והחברה כולה? ואם לא, אז מדוע לא כך הדבר גם אצל הגברים, אולי בעצם כל מטרתו היא להעמיד צאצאים לרוב ובם לטפל?

איך מגיעה חברה למצב שבו 51 אחוז ממנה אמור להיות מתועל רק להמשכיות האנושות, ולא לניהול, לפיתוח, ליצירת יוזמות חדשות- האם בכך לא מפסידה החברה את מיטב מוחותיה?

אבי מעוז: מטרת האישה להביא ילדים לעולם (תמונה באדיבות מפלגת נעם)

האישה בוחרת

המציאות מבלבלת ועמוסת פרטים, מתבקש לומר כי אין תשובה אחת, אך אם יורשה לי להציע עיקרון מנחה, רעיון פשוט אך כה הכרחי בבואנו להתדיין ולנתח: מהו פמיניזם? הוא החופש שלך לבחור. לבד. לעצמך. אל תחליטו לנו, ואל תכתיבו לנו. אל תגידו לנו מה כדאי, ראוי ונצרך. מה נאה ויאה ל"אישה בגילך" או "במצבך".

ותרו על משפטים שמתחילים ב "תפקידה של אישה הוא.."; "מקומה של אישה ב…."; עם כל הכבוד, נתברכנו גם אנחנו בשכל ישר ובמנה גדושה של חוש היגיון וצדק מספקת, בכדי להחליט לבד. פשוט תנו לנו להיות. אנחנו. כפי שאנחנו רוצות. כפי שאנחנו חולמות, כפי שאנחנו שואפות להיות. אישה בחרה והחליטה לעצמה מרצונה החופשי- לא קיים האדם שיוכל לבטל זאת.

(תמונה: שאטרסטוק)

אישה הבוחרת לגדל את ששת ילדיה בעיר או בטבע, ולא לפתח קריירה מבחירה- זו אישה חזקה ועוצמתית בעיניי. אישה שבוחרת לעסוק בסיעוד, בעריכת דין, ברפואה, או בעבודה במוסך- היא אישה מופלאה בחוזקתה בעיניי.

גם אישה שבוחרת לנסות ולעמוד בכל הציפיות המוגזמות, היא אישה אדירה וגדולה. בין אם בדסק, בשב"כ או בכנסת; על סניקרס, עקבים או נעלי הרים; כובע אקדמאי של סיום הדוקטורט או השכלה תיכונית; עם ציפורניים כסוסות או עשויות היטב; עם עשרה ילדים או ללא בכלל; עם ערימות כביסה ובלאגן בבית או כשהכל מאורגן ומתוקתק: בחירה של אישה זהו כבודה. חירותה. זה שלה. על שלל המחירים, החסרונות והביקורת תנו לנו להתמודד בעצמנו.

אוהו, מי כמונו יודעות כמה הלקאה והאשמה עצמית שזורות בכל דקה מחיי היומיום השוחק גם ככה.

באשר לציון יום מיוחד שכזה, אני בעד. לפחות לבינתיים. בעד כדי שנזכור שכל אדם הוא בעלים לעצמו, חופשי לבחור לעצמו ומעצמו, להטוות את חייו כפי ראות עיניו, ולהוסיף את אורו המיוחד בעולם.

ורק מילה על הביקורתיות הפנים- מגדרית,כנשים, אחת כלפי השנייה- יש לנו משימה חשובה: עלינו ליצור רשת של תמיכה אחת למען השנייה.

כל בחירה ובחירה שאישה חזקה ועצמאית עושה מתוך מודעות, עלינו להיות שם כדי לתמוך, לעודד ולפרגן. להעצים, להרים, לקדש ולהכיל. בטח שלא להיפך.תמיכה והתגייסות, זוהי משימתנו. לא עוד העברת ביקורת ורכלנות גסה על "איזה מן דבר זה.. ואיך היא מרשה לעצמה ל…" כי אם אנחנו לא ניצור עבורנו, את ההכלה וההסכמה לבחור בעצמנו ולעצמנו- כיצד השאר ישכילו לעשות כן?

 

ליטל שוחט היא מנהלת פרויקטים בעיריית ירושלים