דומה כי היציבות, הביטחון ואיתנות החיים – הן ברמה העולמית, הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית – הם האתגרים הגדולים שעומדים בפני כל בן אנוש בשנה האחרונה.

ברמה העולמית, מגפת הקורונה באה וטלטלה את כל מערכות החיים הסדורות; ברמה הלאומית, מערכות הבחירות החוזרות ונשנות בארצנו הקטנטונת משנות גם הן את פני השיח הציבורי במהלך התקופה הזו; וברמה האישית, תקופה זו מציפה אתגרים חדשים, אפשר שהם מתבטאים בדמות כלכלית ואפשר שבדמות משפחתית – אך אין איש חף מלהתמודד איתם.

נפש האדם מחפשת יציבות, סלע חזק עליו ניתן להישען. הביטחון הזה הוא אבן בוחן לאדם – האם סערות החיים החיצוניות משפיעות עליו, או שמא סלע היציבות קיים בתוכו, בלא תלות בשום רוחות חולפות.

ענן ה' והשכינה

סיומו של ספר שמות מתאר את השראת השכינה בישראל בשעה שענן ה' חופף על המשכן, כמאמר התורה: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶֽם".

מדברים אלה משתמע שענן ה' היה על המשכן בכל זמן שעם ישראל נסע והתקדם. אולם דיוק בפסוקים מלמד על דבר והיפוכו – במהלך המסעות ענן ה' סר מעל המשכן והלך לפני מחנה ישראל ולא חפף עליו, ואילו דווקא בזמן חנייתם של ישראל היה הענן חופף על המשכן.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב בן מנחם בשו"ת לפרשת ויקהל

אם כן, מדוע אומרת התורה שהיה הענן על המשכן "בְּכָל מַסְעֵיהֶֽם"? רש"י במקום משיב על שאלה זו: "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע". במילים אחרות, החנייה של בני ישראל במדבר מקבלת אף היא תואר כבוד של "מסע".

אוהל ומשכן – שני מצבי חיים

באחד מניסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל, יצאה מפיו ברכה מופלאה: "מַה טֹּבוּ אֹֽהָלֶיךָ יַֽעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵֽל". לפי דבריו, עם ישראל ניחן בשתי תכונות נפשיות הבאות לידי ביטוי באוהל ובמשכן. מה היחס בין שני תיאורים אלו?

הרב קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"א, עמ' מ"ב-מ"ג) העמיק במשמעותה של ברכה זו. הרב מבאר שהאוהל והמשכן מבטאים שני מקומות בעלי פוטנציאל לדיור במהלך המסעות. האוהל מסמל ארעיות, מציאות המוטלת בפני שינויים ותזוזות.

המשכן לעומת זאת, מבטא את העצירה שהייתה בין המסעות. בעולם הרוחני רעיון זה מקבל פרספקטיבה רחבה ועמוקה יותר: האוהל מסמל את תנועת הנפש שמחפשת תמיד את היעד הבא, את הרצון לכבוש מקום חדש שעוד לא נראה.

המשכן לעומתו, מהווה מקום של עצירה והתבוננות על מסעות החיים שעברנו עד כה. ללא הפנמת התהליך והחדרתו למעמקי האישיות, נותרת ההתקדמות תלושה מן הלב.

המנוחה כתנועה פנימית

מצב החנייה בחיים נקרא בלשון התורה "מַסָע", בשונה מההבנה הפשוטה הרואה בחנייה חוסר עשייה. רש"י מבאר יסוד עצום: "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע".

המנוחה והעצירה מרעש החיים מאפשרות לברר עוד יותר את טעמה של הנסיעה ומשמעותה, זאת בניגוד למבט האנושי הרואה בהתקדמות הממשית והטכנית את כל העושר.

החנייה מרוממת אותנו לעתיד נפלא ונשגב, אך דווקא מתוך התבוננות על קניין ההווה הקיים. לפי מובן זה, עיקר המסע איננו תלוי בהתקדמות הטכנית, אלא ביכולת שלנו לחוות את התהליך ולנשום אותו. מתוך עמדת החנייה, ניתן להמשיך לנסוע, להמשיך להתקדם.