פרשת ויקהל נטועה בתוך סדרה של פרשיות שעניינן נסוב סביב מלאכת המשכן. חטיבה שלימה פרשיות, שמתחילה בפרשת תרומה ומלווה אותנו עד לסוף ספר שמות, שבמרכזן עסוקות בהקמת המשכן. פרשת ויקהל סוקרת לנו את דרכי המימוש והביצוע. כל סטייה מהעיסוק בנושא המרכזי, טעונה הבהרה, מה טעם הסטייה, ומה חשוב כל כך נחוץ היה לתורה לשלב בתוך הפרויקט של הקמת המשכן, עניין, שלכאורה, נראה כלא קשור.

כדי להבין את הדברים, נזכיר את פתיחת פרשת ויקהל, הפרשה כפי שהצגנו עוסקת, ברובה המכריע, ביישום וביצוע המשכן, וכך הפרשה פותחת בהכרזה הבאה: "וידבר משה אל כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם את כל הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם". הציפייה שמיד אחרי פסוק זה יתחיל משה לתאר לבני ישראל את הפרויקט, מה נדרש כדי להקים את הפרויקט, על הקמת ועדת איתור מועמד שינהל את הפרויקט, כפי שהתורה מפרטת.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב בן מנחם בשו"ת לפרשת ויקהל

אולם אחרי ההכרזה הזו אנו קוראים: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". באה התורה ומצווה אותנו על איסור מלאכה בשבת, ואיסור הבערת אש. וכאן עולה השאלה, האם זה המקום המתאים להזכיר את איסורי שבת. האם לא ראוי היה להביא עניין זה בסמוך למקומות אחרים במקרא בה בני ישראל מוזהרים על השבת. מה טעם להביאם בהקשר של מלאכת המשכן?

שאלה זו הטרידה גם את פרשני המקרא, אשר בהתאם לתפיסה המסורתית, התורה מדוייקת מאוד, וענייניה מסודרים באופן שהדברים משפיעים אלו על אלו, וכל חריגה או שילוב של עניינים שלכאורה לא קשורים, הם פתח לחקירה והבנה של סדר התורה באי הסדר של סמיכות העניינים והקשרם. נאמנים לעקרון זה מצינו במדרש הלכה הסבר, אשר משמיענו: "למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר "ועשו לי מקדש", שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת, בשאר כל מלאכות חוץ ממלאכת המשכן; במלאכת המשכן, ומה אני מקיים, ועשו לי מקדש, בשאר כל הימים חוץ מן השבת; או אף בשבת, והדין נותן, ומה עבודה שאינה באה אלא מכח המכשירין הרי היא דוחה שבת, מכשירי עבודה שאין עבודה באה אלא מכחן, אינו דין שידחו את השבת, כגון שניטלה קרנו של מזבח או שנפגמה הסכין, שומע אני יתקנם בשבת, תלמוד לומר ויקהל משה, בחול ולא בשבת".

בפשטות, וכך גם מבינים ומאמצים חלק מפרשני המקרא סמיכות העניינים נועדה כדי להגביל את עבודות המשכן שלא יתקיימו בשבת. החשש שמא מלאכת הקמת המשכן תביא את עם ישראל לכדי מחשבה שבניית המקדש דוחה את השבת, ולכן כדי להעמיד את סדר הדברים הנכון, מזכירה התורה את מצוות השבת ואת השביתה ממלאכה. וכך למשל מסכם ר' שלמה יצחקי, רש"י את הדברים: "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".

בפשטות, ועל פי סיפור הבריאה היום השביעי הוא יום 'שבת'. בשונה מכל ששת ימי הבריאה שקדמו ליום השביעי, ביום השבת האל שבת מהעשייה. "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". מוכרים דברי התלמוד אשר מתארים לנו דיאלוג בין האל למשה ובו מתואר לנו: "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם". בהתאם לאמרה התלמודית השבת היא בחינת 'מתנה טובה' ולא סתם מתנה טובה אלא אוצר של ממש שמוסתר בבית גנזיו של האל. וכאן עולה השאלה מה מקומה של 'השבת' היום, עד כמה זו אכן רלוונטית וחשובה, מה טעם במגבלות ואיסורים רבים שחז"ל דרשו והשיתו כדי להגיע לשבת בה אדם מצווה לחדול כמעט מהכל.

את תחילתה של התשובה ניתן להתחיל ולשרטט דרך הגותו של הרב דב יוסף הלוי סולבייצ'יק. בספרו 'איש האמונה הבודד', הוא עומד על בריאת האדם כפי שהוא מתואר בסיפור הבריאה, מבחין בין האדם בו אנו נתקלים בפעם הראשונה, כאשר הוא מצווה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ" לבין האדם המתואר לנו בסיפור השני, המופיע בפרק ב של ספר בראשית, בו האדם מוצג כאינדיבידואל המחפש את עצמו "לא טוב היות האדם לבדו". ומכאן אל ההתכנסות של פירוד השלם לשניים, זכר ונקבה. היכולת של האדם לשלוט, לכבוש, לנהל, לרוץ להשיג, כשלעצמו אינו מספיק. האדם מחפש תמיד את המקום בו הוא יוכל להיות במקום שבו טוב לו. השלמות מחד והיכולת לשלוט מאידך, אין בהן כדי להספיק.

אם נמשיך את גישתו של הקב סולבייצי'ק הרי שהשבת מקפלת בתוכה את ההפרדה שבין המרוץ האינסופי של האדם של החיים, וכל עוד נשמה באפו, לבין הצורך לשחרר את הכל וליתן דעתו גם לעצמו, לחירותו כאשר אדם מצווה לאכול ולשתות, מתר לדבר אבל לא בענייני חולין לא על העבודה, ולא על הפרויקט או על משימות השבוע המתקרב. השבת היא בבחינת מקווה טהרה רוחני שמציאות החיים מספקת לאדם. ופעולת המקווה היא שחרור מלא של האדם טבילה מוחלטת של כל חלקי האדם במים, האדם בטבילה צולל את תוך המים ונולד מחדש ביציאתו. גם השבת מספקת מקווה שמבקש לטהר את האדם מהעבדות היומיומית מכבלי הקידמה, שקט, שלווה, האדם עם עצמו, עם משפחתו ילדיו וקונו.

כאשר מבקש הרמב"ם לעמוד על תכליתן של מצוות השבת, הוא מתייגן תחת חמש מצוות. הראשונה עניינה החובה המוטלת על האדם 'לשבות', החובה השניה מחילה את האיסור לעשות כל מלאכה. החובה השלישית עניינה באיסור להוציא אל הפועל עונש שהטיל בית דין על אדם שהורשע בדין. הרביעי האיסור שלא לצאת מחוץ לגבולות גיאוגרפיים מוגדרים, והאחרון לקדש את היום בזכירה. עיון במצוות אלו למד עד כמה התכלית של השבת היא לתת לאדם את המקום שלו ללא כל דבר שיכול להפריע.

מילות סיכום

הבשורה היהודית של מוסד השבת, כמוסד מקודש ביהדות, היא בבחינת חידוש מרענן. יום השבת הוא אחד העוגנים היסודיים באורח החיים היהודי. קצב השבוע נע במחזוריות קבועה אל עבר השבת, במהלך ימי החול נשאב האדם אל זרמי החיים ומערבולות המציאות האופפות אותו, העבודה, הלימודים, הלחץ, החיבור האינסופי אל מסכי המדיה השונים, ההשתעבדות אל הצורך להגיב, להיות מועדכן, הריצה האישית של כל אחד במסלול חייו, מחייב קביעת איים של מנוחה במצב עירות ללא ריצה, של שיח רגיל, של היעדר לחץ בשאלה מה נאכל בשבת כי הכל כבר הוכן בערב שבת, של שלווה נפש. התורה בפרשה שלנו באה ואומרת גם בניית המשכן, מקום משכנו של האל, אינו מבטל את השבת, ואולי הדבר הכמעט יחידי שיכול לבטל את השבת הוא פיקוח נפש, בהתאם לעקרון 'פיקוח נפש דוחה שבת' – רק עניין שיכול לסכן את המהות האמיתית של השבת ראויה להידחות מפני השבת.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', ובעלים של משרד עורכי דין.