המנגינה ששרים בקהילות הספרדים בהולכת ספר תורה במה שמכונה 'נוסח ירושלמי', כשאומרים "אשרי העם שככה לו וכו'". רק שלא הרבה יודעים שהמנגינה הזו לא ירושלמית, גם לא יהודית, ויש מצב שהיא אפילו לא מזרחית.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

עריכה: ניסים פרץ

ג'וזפה פוגיולי – החצוצרן האלמוני של ג'וזפה ורדי

הח'דיב איסמעיל פאשה, שלט במצרים בשנות המעבר מהאימפריה העות'מאנית ועד הכיבוש הבריטי. בשנת 1869 חונכים במצרים את תעלת סואץ והחדיב, רוצה לעשות מפגן בינלאומי שיביא קהל, ולכן הוא מזמין את המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי להלחין אופרה חדשה לכבוד האירוע. ורדי סרב, אבל הגיע אחרי שנתיים להציג בקהיר בהופעת בכורה את האופרה המפורסמת איידה.

יחד עם התזמורת של איידה, מגיע גם חצוצרן בשם ג'וספה פוגיולי, שאחרי ההופעה המוצלחת באופרה, נשאר במצרים לעשות חלטורות. הוא מונה לחצוצרן צבאי, שאחראי על תרגילי הסדר של החיילים בצבא המצרי, ובין לבין נותן קצב עם יצירות מקוריות משלו.

התמזל מזלו, והח'דיב פאשה הגיע לבקר את החיילים, שמע את הקטע בחצוצרה וכל כך התרשם, שהחליט שמעכשיו זה יהיה ההמנון של מצרים. לקטע קראו סאלאם אפנדינה (= ברכה לאדון), זה היה קטע אינסטרומנטלי, כלומר, מנגינה בלי מילים. ג'וזפה פוגיולי נשאר אלמוני לחלוטין, גם אם תחפשו את השם שלו בגוגל, לא תמצאו עליו כמעט כלום.

חוברת התווים של ג'וזפה פוגיולי עם תמונת איסמעיל פאשה

הוצאת ספר תורה במקאם עג'אם בקצב מארש

היהודים במצרים, שמעו את המנגינה, וכמו החאדיב פאשה, גם הם התאהבו. הם התחילו לשלב אותה, בהתחלה כמנגינה לזמירות שבת ובהמשך גם לפיוטים בחגים. המעבר של יהודים ברחבי המזרח התיכון, הביא איתו את הלחן החדש למדינות אחרות ובכלל זה ארץ ישראל, ובשנים האחרונות הפך להיות פופולארי בכל בתי הכנסת הספרדים.

הוצאת ספר תורה במקאם עג'אם – התווים לסאלם אפנדיה

בשנת 1952, נאצר עולה לשלטון ומחליף את ההמנון, בעקבות כך, המקור ללחן נשכח לחלוטין.