מידי שנה בשבת הסמוכה לפורים קוראים בקהילות ישראל את פרשת זכור, העוסקת במלחמתו המיותרת של עמלק בעמנו כאשר זה יצא משעבודה של מצרים "עייף ויגע".

התורה מצווה אותנו לדורות למחות את זכרו של עמלק "מתחת השמים". ההיגיון המוסרי שלנו נדרש להבין את הרלוונטיות של מצווה זאת לימינו, מצוותיה של תורה נצחיות הן ואמורות לקבל ביטוי והגיון בכל חליפות הזמנים ולא רק כזכר היסטורי לימים שאינם, להלן ננסה להבין איך חיובה של המצווה מאתגר את החוש המוסרי שלנו ומעמיד במבחן את ערכינו.

החיוב בעניין עמלק הוא אבסולוטי ונוקב ומובנה משלוש מצוות מוגדרות, לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים, להכרית זכרו ושלא נשכח מעשה עמלק (ע"פ ס' החינוך).

אחת התמיהות המתבקשות מסיפור מקראי זה. היות והתורה רואה בעמלק את שורש הרע המונע את השלמות האלוקית בעולם "נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו". אם כן, מדוע משה רבינו לא הכריתו בזמנו מעל פני האדמה? שאלה זאת מתחדדת במיוחד לאור דברי רש"י המציין כי משה התעצל במצות מחיית עמלק ומינה את יהושע כמצביא במלחמה בו.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב חגי לונדין על פרשת תרומה (צילום: ערוץ מאיר)

רבי שמואל בורנשטיין, האדמו"ר מסוכוצ'וב, בספרו 'שם משמואל', דן באריכות בשאלה זאת. כנקודת מוצא לדיונו הוא מבאר, כי לעמלק היה תפקיד ביחס למצבו הרוחני של העם ועצם הימצאותו ומלחמתו בישראל ביטאה את חסרונם, לשיטתו, ביכולתם היה להכריעו אך הדבר היה תלוי באמונתם של עם ישראל להכריע את הרשע מהמציאות.

כחלק מדבריו אלו הוא מעלה כי: "אך משה בענוותנותו היתרה לא מצא את עצמו במדרגה גבוהה כזו שכחו לבד יהיה די לזכך את ישראל כנ"ל, ותלה החסרון בעצמו, ע"כ לא נלחם בעצמו ושלח את יהושע. וזהו העניין שנתעצל.. שטעותו של משה לא ממנו הי' אלא נמשך מפאת חטא ישראל, כידוע שגדול הדור יכול להתפגם במחשבת העם.. וזה הי' חטא שלא האמינו בעצמם וחשבו חשבונות בלתי צודקים ולא בטחו בהש"י שהיא כל יכול, וכמו שבאמת כך נעשה אפי' אחר החטא וביאת עמלק אשר קרך".

בפרשנות תקדימית מאוד סבור 'השם משמואל' כי חולשתו של עם של עבדים היוצא מבית מאסרם הארוך, גרם לכך שהם איבדו את האמון בעצמם וביכולתם להגיע לשלב בו ניתן למגר את עמלק ולייתר את צורך בו. רפיון זה חלחל למשה רבנו ושלא הכרית את עמלק ובכך הנציח את המציאות המוסרית החסרה הזקוקה לזרז חיצוני בבחינת 'גדולה הסרת הטבעת' שתקדם ותשכלל את האומה הישראלית, מעין חלון הזדמנות שהוחמץ.

בשנים האחרונות עדים אנו להשפעה פרוגרסיבית על הלכי החשיבה בכל מישורי חיינו, ובפרט בשטחי הדת, החינוך, התרבות, המשפט, והרשימה עוד ארוכה. תנועה שמבקשת לפרק את הזהויות באשר הן, ורואה בהם גורמים מפלים ופוגעניים שיש להעבירם מהעולם.

מבחינת גורמים אלו יש מקום רק לזהויות של מיעוטים ומדוכאים בחברה וכל שאר הזהויות חשודות בהיותן לאומניות ו/או מדכאות ולכן יש להילחם בזהויות בכלל עד לפירוקן המוחלט.

בעולמנו מתחוללת מלחמת תרבות אוניברסלית המקעקעת כל יומרה להציב אמת, 'רלטיביזם ערכי' בהדרו, לכדי אנדרלמוסיה תרבותית ניהיליסטית בבחינת איש הישר בעיניו יחשוב ויעשה והכל לגיטימי ואף ראוי.

מטבעם של דברים, הלכי רוח אלו חלחלו לאט לתוככי הציבור הדתי הנתון תחת השפעה תרבותית זאת. הציבור מאתגר את רבניו ומחנכיו בסוגיות הלכתיות ומוסריות שיד התרבות העכשווית נגעה בהן.

רבנים ומחנכים עומדים נבוכים עד היכן שמאל דוחה וימין מקרבת, עד כמה להבין את הצורך המוגבלות והקושי בהם נתונים צאן מרעיתם ו'לתפור עבורם' את ההלכה וההדרכה לפי מידתם וכוחם ועד כמה ייקוב הדין את ההר ולהציב את ההלכה המקובלת. נחטא אל האמת אם נטען כי למי מאיתנו מצוי קנה מידה אבסולוטי והאתגר לשני הכיוונים סבוך.

במשך השנים נוצרה מעין חלוקה המוגדרת 'רבנים שמרנים' שנטען כלפיהם שאינם קשובים ואולי גם חשוכים ומנותקים לעומת כאלה המזוהים כ'ליברליים' המזוהים כפשרניים וכו', סיווג זה חוטא לאמת בהיותו מכניס לקטיגוריות גורפות מדי.

אני מבקש לצאת מההגדרות הללו ולטעון כי כולנו ללא יוצא מן הכלל, באופן זה או אחר, נתונים תחת השפעות אלו, שברובן אף אינן מודעות לנו והן מעצבות את צורת החשיבה ואף משפיעה על אופן פסיקת ההלכה ועיצוב נורמות מוסריות וחינוכיות.

כידוע לרובנו, בשנים האחרונות התפרסמו פסקים או אמירות ציבוריות מהותיות, שעוררו פולמוס ואף את זעמם של גדולי תלמידי החכמים, כאשר קוראים פסקים אלו, למרות עומס המקורות והלמדנות המצויה בהם וללא ספק ניתן להתפעל מהחריפות אך לא ניתן להתעלם מהלכי הרוח הרלטיביסטיים המפעמים בתוככי הדיון ומחוללים את הפסיקה.

ולאו דווקא בפסיקת הלכה הדברים ניכרים, כי אם ובעיקר בגישות רוחניות וחינוכיות בהם ניתן לשמוע את הד קולם של מישל פוקו, ז'אק דרידה, וג'ודית באטלר ודומיהם, אף שאינם מודעים ויתכן ומעולם לא שמעו על הוגים פוסטמודרניים אלו.

אם נשוב לטענתו של 'השם משמואל', הרי שניתן להגדיר את המציאות בימינו בהם ניתנים פסקים 'גמישים ומתחשבים' שהציבור זרע חולשה ברבניו, הצליח לשכנעם בחוסר האונים שלו, חולשה בה איבדו הרבנים והמחנכים את האמון ביכולותיו המוסריות של הציבור והנמיכו את הרף לכדי פסיקה גמישה שלא בהכרח מודעת להלכי הרוח העמוקים השולטים בה.

ורק כדוגמא, שמעתי ממו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א, שאם יבוא פוסק ויטען להתיר את המדיה לסוגיה בשבת ואף יביא את מיטב ההוכחות והראיות ההלכתיות לכך, נביא שקר הוא! ולא נקבל פסקו, היות ובכך הוא מעקר את מהות ונשמת השבת.

מניח שרבים יתמהו ואף דבריי יקשו בעיניהם, אך האמת צריכה להיאמר, תפקידם של רבנים ומחנכים הוא להוביל ולרומם את הציבור ולא להיות מובלים ע"י ציפיותיהם או חולשתם, ואיני בא לגרוע חלילה ממסירותם הבלתי נלאית של אנשי חינוך ורבנים כי אם לדייק ולברר את זרמי החשיבה הפוסטמודרניים שמכים בנו ללא הכרה ומודעות.

הטיב להגדיר זאת בכיוון דומה, הרב צבי טאו שליט"א, באחד משיעוריו: "יתכן מצב בו תלמידי חכמים בעצמם מאמצים לעצמם ערכי תרבות בסגנונות חיים חומריים. תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, אך יחד עם זה באורח חייהם הם חיים עם כל החומרנות, הדמיונות וההבלים המצויים ומקובלים בחברה, אינם מסוגלים לדבר נגד התרבות הרעה שבה".

"הם אינם מסוגלים לצאת נגד ההשקפות, הנורמות וסגנונות החיים הנחשבים בחברה לנאורים ולאינטליגנטים, כיוון שלמעשה גם הם בעצם הם שייכים להשקפות הללו בסגנון החיים הזה. האמונה שלהם ברוחניות חלשה. כי אינה עוז החיים שלהם ואינה ממלאת את חייהם באופן שדוחק את כל שאר השטויות וההבלים המקובלים. להיפך הם מתפעלים מכל התרבות מכל הנורמות המטריאליסטיות המקובלות, ואלו מגבשות את מושגיהם ואת אמות המידה שלהם".

פרשיית עמלק וחוסר האונים שחש עם ישראל מול השפעתו לדורות, עשויה להוות עבורנו תמרור לבחון ללא הרף את תפיסותינו ומושגינו עד כמה נאמנים הם לדבר ה' הבוקע אלינו מכל אות בתורה ובספרות חז"ל בבחינת 'השיבנו אבינו לתורתך' ולא תורתנו שלנו.

הרמח"ל ניסח זאת ש'כל קולא צריכה בדיקה' הרי לכאורה כוחה דהיתרא עדיף עי' [ברש"י ביצה ב:], לענ"ד הרמח"ל שהציב בפנינו את הקנון לתשתית המוסר בכל רבדיו, בא להדגיש את התרמית האינהרנטית בעומק המציאות העשויה לטשטש את החתירה אל האמת ולייצר אשליית דבר ה'.

המהר"ל מפראג הגדיר זאת 'שֵׂכֶל שֶׁל תּוֹרָה', דהיינו, הערובה היחידה לדבר בשם התורה נתונה כאשר נוצרת הזדהות עמוקה בין האדם לבין דבר ה' שאיתו נפגש בתורה, ככל שהפער גדל או עולמו של האדם גדוש ערכים אחרים, הרי שהאדם מדבר את עצמו דרך התורה ואין לך תרמית גדולה מזאת!

בקהילות הספרדים פותחים את תפילות יוה"כ בפיוט המרטיט 'לך אלי תשוקתי' ובו אנו אומרים "וּבָחַלְתִּי בְּתורָתָךְ. וּבָחַרְתִּי בְּתורָתִי, ולמחרת היום אומרים בווידויו הגדול של רבנו ניסים, "את אשר טהרת טמאתי, ואשר טמאת טהרתי, את אשר התרת אסרתי, ואשר אסרת התרתי.. את אשר הקלת החמרתי, ואשר החמרת הקלתי, את אשר קרבת רחקתי, ואשר רחקת קרבתי".

שבת זכור ומקומו של משה רבינו בפרשה זאת יכולה לדייק עבורנו גם את התובנה הזאת.