לא פעם אני פוגשת בקליניקה זוגות שמגיעים אליי לאחר משבר גדול, זה יכול להיות מצב בו הם גילו על  בן או בת הזוג שלהם התנהגויות שלא ידעו על קיומן עד לאותו רגע, השבר גדול כיון שישנה פגיעה גדולה באמון.

אותו בן הזוג נתפס בעיני אשתו עד לאותו רגע כאדם מכובד, מוסרי, איש  משפחה למופת, איך דווקא הוא עשה  מעשים לא הגיוניים? היום בו הדברים מתגלים הוא יום בו כל העולם המוכר הבטוח מתנפץ לאלפי רסיסים. הנזקים עצומים. פעמים רבות זה מעבר מאיגרא רמה לבירה עמקיתא. הם בוחרים בחירה שגורמת להם לאבד הכל את כל מה שהם בנו.

למה? לשם מה? למה הוא עשה כזה  דבר  הרסני?

הנטייה הרגילה היא מייד לחזור לילדות ולבדוק בילדות אולי הדרך בה הוא גדל, יצרו קונפליקטים אינטרא-פסיכיים כמו: עצמי פגוע שלא התפתח. ואולי היו אלו טראומות עבר שהשפיעו לו על התפתחות האישיותית והמוסרית. אפשר לומר כי בהתאם לנסיבות חייו לא הייתה לו ברירה, אך זהו הסבר חסר בלבד  יש פה עניין עמוק ומורכב, שקשור לנקודת הבחירה החופשית .

האדם  לא נגרר לחטא, זה לא קרה לו כי הוא גדל ככה, והוא גם לא היה מוכרח לזה. אלא הוא בחר בזה!

(צילום: שאטרסטוק)

לאדם יש בחירה האם להחליט ללכת עם ההיגיון או לא, וכשיש בחירה חסרת הגיון אז נשאלת השאלה למה? למה שבן אדם יחליט בחירה חסרת היגיון? אז איך זה קורה שאדם תמורת משהו שהוא דמיונות שבדמיונות הבל הבלים בוחר לאבד את עולמו? הרי אף אדם שמרוויח מיליון דולר לא ילך ויזרוק אותם ברחוב.

על כן השאלה צריכה להיות: לא כמה בן אדם גדול הוא היה, אלא כמה אמיתי הוא היה. להיות אמיתי פירושו להגיב נכון לנקודת הפער.

 מהי נקודת הפער?

אדם יכול להיות מכובד, גדול, כריזמטי, מוכשר, מצטיין, אבל הוא יימצא  בפער בין מה שהוא יודע לגבי היכולות האמיתיות שלו, לבין התדמית החיצונית שהוא מתחזק.

 הפער הזה כשהוא מטופל לא  נכון מוביל לתחושת ריקנות פנימית איומה, לתחושת  חוסר ערך. לטפל לא נכון בפער אומר להסתיר אותו, גם מול עצמנו וגם מול הסביבה.

כי באמת באמת בתוכנו פנימה אנחנו יודעים שאנחנו לא כאלה נפלאים כמו שהיינו רוצים ולעיתים מתנגבת  לתוך העשייה שלנו בת  קול שאומרת: "את לא ראויה"  "את לא באמת אמא כזו טובה" "את לא באמת כזו מוכשרת כמו שחושבים עליך".

אבל את מרגישה שאת  חייבת/מוכרחה להמשיך לתחזק את התדמית הזו שכבר אין לך ברירה. למי תגידי את זה? את מי תשתפי כשכולם בטוחים שאת סיפור אגדה, אשת חיל שעושה גם וגם וגם ותמיד בחיוך ותמיד מתוקתקת.

אבל את כבר מרגישה כלואה את מתחילה להאמין לתדמית הזו השקרית. ומתחיל להתפתח רצון פנימי להרוס את זה כי את לא שם עד הסוף, את עלולה להרגיש שהתפקיד הזה גדול עליך באלף מידות, ומשם מתוך תהליך תת מודעי עמוק האדם יכול לעשות מעשים הרסניים, כי זו דרך  לזעוק לעולם:  "נמאס לי להרגיש את בית הכלא הזה, אני במצוקה איומה כולכם מאמינים לשקר הזה, לתדמית הזו, אף אחד  לא רואה באמת שאני לא באמת פה".

(צילום: שאטרסטוק)

 

התשובה היא להפסיק לפחד.

אבל זה משחק החיים כולנו חיים בפער הזה אם זה  בעולם המקצועי שלנו ואם זה בחיינו האישיים (בתור הורים, בני זוג, חברים) תמיד ישנו פער בין התדמית שאנחנו מאוד רוצים להיות בה ומאמינים בה ובין המקום הפנימי בנפש שם יש לנו חסר, שם יש בנו את המקומות הנגועים באינטרס אישי, נגועים באגואיסטיות. אז מה ניתן לעשות? איך מתמודדים עם התחושה הזו שנכנסתי לנעליים שגדולות עליי?

למצוא מקום פנימי בנפש שבו את יכולה לומר לעצמך  נכון יש  פער, אני לא המנהלת האידיאלית (יש לומר הדימיונית), אני לא האמא המושלמת (הדימיונית) שאולי כולם חושבים שאני  אבל אני לא מפחדת מהפער.

בתוך עצמה היא מבינה שייתכן והיא לא מספיק ראויה לשליחות/לתפקיד, ויש לכך אחיזה במציאות כי היא באמת  לא יודעת הכל, יש הרבה חלקים בתוך התפקיד שלה שהיא לא הכי טובה בהם .

אבל מה היא כן יודעת? שהיא בוחרת.

היא בוחרת שמהתפקיד הזה, מהשליחות הזו היא תקבל עונג אמיתי בחיים, ואז הרצון שלה יוביל אותה להתמודד עם המציאות באמת.

כלומר אם נכיר היטב את נקודות החולשה שלנו, לא נתכחש אליהם, לא נדמיין שאנחנו משהו שהוא לא אנחנו, נוכל לחשוף חוסר אונים, נוכל להראות גם חוסר יכולת ואי ידיעה ונוכל להתמודד. כי מול האתגרים, מול המקומות החסרים, אנחנו פוגשים את המציאות.

 היא יכולה לומר לעצמה שלמרות האי מושלמות היא ראויה להיות (אמא/מנהלת/בת זוג/חברה)  והיא תמשיך לנסות לשאוף להיות הכי טובה.  ולשם כך, היא תעשה כל שביכולתה ללמוד את מה שהיא עדיין לא יודעת והיא תנסה שוב ושוב  לשפר את היכולות שלנו. גם אם היא תכשל שוב ושוב היא לא מפסיקה לנסות להיות הכי טובה במה שהיא בחרה.

ואז אין צורך לשמור על תדמית מזויפת לא בפני עצמנו ולא בפני הסביבה. בכל תפקיד שהוא  במסע חייכם תמיד יש פער, וזה פער בריא. אם כהורים, כבני זוג, או כחברים תמיד יהיה שם מרווח שבו  תרגישו שאולי "הנעלים גדולות עליכם" ואז תבחרו להיות חשופים אל מול החולשות שלכם.

כי רק מתוך הכרה בפער אפשר להתחיל לשפר ולהשתנות לגדול. זוהי הדרך שתוביל אתכם חד משמעית להפסיק לחיות בדו פרצופיות. להיות אנשים אמיתיים.

 לצערי המקרים באים אדם בוחר לטפל בפער ע"י הרס הם המקרים היותר קשים ישנה פגיעה איומה בכל הסובבים, זה גורם לרסוק גדול אך  זו יכולה להיות גם נקודת התחלה.

נכון קשה מאוד ובצדק לעמוד חשוף קבל עם ועדה אל מול המעשים המבישים. אבל המצוקה הנפשית הזו, הצער הגדול  הכרחי לתיקון. זה אומר  שהנפש מחפשת פתרון ומנקודה זו השמיים הם הגבול!

(נ.ב ניתן להחליף את המילה אמא/מנהלת בכל תפקיד ושליחות אחרת בחייכם).

בשיתוף חנה דיין

חנה דיין, היא מטפלת זוגית ופרטנית, בוגרת MA באוניברסיטה העברית בייעוץ ובעלת 12 שנות ניסיון בתחום. מייל: hanna.tipul@gmail.com