"אמא, כשהיית חולה השתמשת רק בשירותים הקטנים". כשהייתי חולה? על מה היא מדברת? "את מתכוונת כשהייתי בבידוד?"

"כן, כשהיית חולה והיית בבידוד". אכן, לפני חודש כמעט הייתי בבידוד, וכדי לשמור על הפרדה השתמשתי רק בשירותים ה"קטנים". זה היה בידוד קצרצר, שלושה וחצי ימים, מיום שישי בבוקר ועד שני בצהרים.

בן הזוג שלי היה בבית כל הזמן והגנים עוד פעלו, רגע לפני פרוץ הסגר השלישי. מדי פעם יצאתי מהחדר (בעיקר לשירותים) ונופפתי לבנות שלי לשלום. הן ראו ושמעו ודיברו איתי חלק גדול מהזמן – דרך הזום. הייתי על המסך כשהן אכלו, שיחקתי איתן והקראתי להן סיפורים.

כשיצאתי מהבידוד אספתי אותן מהגן והן קיבלו את פני בחיבוק ענק ואני ביטלתי את כל התכניות והייתי "רק אמא" עד שהגיע הזמן לישון. מאז לא כל כך דיברנו על זה. לא שניסינו לא לדבר על זה, פשוט הזמן חלף, ועכשיו יש סגר ודאגות אחרות ואיכשהו הנושא של הבידודון שלי פשוט לא עלה.

זה תפס אותי לא מוכנה

והנה, כמעט חודש אחרי, פתאום בת השלוש שלי מזכירה את הבידוד. זה תפס אותי לא מוכנה, ואני מיד ניסיתי לעשות קצת סדר, "נכון, כשהייתי בבידוד השתמשתי רק בשירותים הקטנים ואתם בגדולים. אבל לא הייתי חולה, הרגשתי ממש טוב. רק הייתי בבידוד כי היינו צריכים לבדוק אם יש לי קורונה או לא. ואז גילינו שאין לי ויצאתי מהבידוד". זה לא הניח את דעתה. "לא, את היית חולה והיית בבידוד".

זה לא היה אמור להפתיע אותי. אני הרי פסיכולוגית, עוסקת בתחום של טראומה וויסות רגשות בילדים. לפי כל התיאוריות והמחקרים, בת השלוש שלי – באזכור פתאומי ואגבי של הבידוד כמה שבועות אחרי, בערבוב שלה בין בידוד למחלה – התנהגה באופן צפוי ותואם גיל לחלוטין. אפשר להגיד אפילו בריא. אז למה הופתעתי?

קודם כל, כי בבית שלי אני משתדלת להיות קודם כל אמא. וכשהיא אמרה את מה שאמרה זה תפס אותי קודם כל במישור הרגשי. אני כבר מזמן שכחתי את הבידוד הזה, מה זה בסה"כ להיות סגורה בחדר השינה שלי שלושה וחצי ימים? עם יד על הלב, אפילו היה בזה משהו נחמד.

בשבילה זו פרידה

אבל לה זה לא היה נחמד והיא כנראה לא ממש שכחה את זה. בשבילה זו הייתה פרידה מאמא.

פרידה שמצטרפות אליה חודשים של מילים כמו "בידוד", "מחלה", "להידבק", "קורונה", "סגר", "חיסון". כל המילים האלה יוצרות בלאגן במוחה של ילדה בת שלוש שכבר חודש אין לה גן וכמעט שנה אין לה שגרה.

ולמרות, ואולי בגלל שהיא לא מדברת על זה סימני המצוקה שלה הם קטנים. אז כן, היא קצת ברגרסיה. היא חזרה למוצץ. יש יותר פספוסים של פיפי למרות שהיא גמולה כבר מזמן. היא נצמדת אלי כשכבר כן יוצאים מהבין ומתעוררת בלילות. אבל אני, אמא פסיכולוגית מודעת שכמותי, ייחסתי את זה לסגר. לגעגועים לגן. ואיכשהו לא בכלל לא העליתי בדעתי שהיא סוחבת איתה את העניין של הבידוד שלי.

מה זה בכלל בידוד בעיניים של ילדה בת 3? מבחינתה, אם הייתי בבידוד סימן שהייתי חולה. ואם הייתי חולה אז צריך לשמור עלי. צריך לדאוג כשאני לא נמצאת.

ניסית להסביר לה שלא הייתי חולה, סתם הייתי מבודדת. אבל זה לא עזר והבנתי שצריך לנסות כיוון אחר. כיוון רגשי. "נראה לי שהיה לך נורא קשה כשהייתי בבידוד. הייתי פה בחדר ליד, אבל לא יכולתם לראות אותי כמעט. זה היה מפחיד והתגעגעת אלי נורא". והקטנטונת שלי אומרת לי "כן, התגעגעתי" ומחבקת אותי חזק חזק. ואז קופצת ורצה לשחק בדבר הבא. כי ככה זה ילדים. רגע אחד מדברים כל כך חזק את הגעגוע והפחד והבלבול, ורגע אחרי הם שוב ילדים שמחים שמשחקים וקופצים.

ואני? אני עם אשמה על זה שבכלל לא חשבתי לעשות את הקישור. ועם כאב עצום על כל אותם ילדים וילדות שכבר שנה שאין להם שגרה ואין להם גן ואין להם חברים ואין להם הסבר לכל הבידודים והאשפוזים והמחלות והמסיכות והדאגות שהם קולטים מהמבוגרים סביבם. שנשארים עם זה לבד, רצים לדבר הבא, רק בלי החיבוק והדיבור על הגעגוע.

 

שרית שרם-יבין, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מנהלת את "מטיב ילדים" של המרכז הישראלי לפסיכוטראומה. אמא ל-2, מתגוררת בירושלים