הכל התחיל במן גירוד מעקצץ בגרון שבימים נטולי כתר היה מקבל יחס לכל היותר של משקה אכינצאה עם כפית דבש אורגני. אבל במקום כל התה הזה, המשפחה על כל טפייה, החינוך האנתרופוסופי, והתשעים מטר מרובע נכלאו בבידוד.

כרטיס היציאה, בדיקת הקורונה הזמינה ביותר היה רק בעוד יומיים והתסמינים רק הלכו והחמירו. האבסורד הוא ששום דלת לא נפתחת בפני החולה עד שלא יתחבו לגרונו מטוש סטרילי.

התור לבדיקה המיוחלת שהתנחשל לאורך כל החניה גילה לנו מה יקרה בשלוש שעות הקרובות. אבל לא באמת.

אחרי חמש דקות של בהייה מיואשת היו אנשים שערקו ברעש וחריקות בלמים ואחרים שהתאדו ונעלמו כאילו עטו גלימת העלמות, רגע הם היו מולנו ולאחריו גב חדש התגלה. לוחמי צדק ואנשי מעשה התווכחו בלהט בנייד עם גבות והמהומים על התור הלא הגיוני אך ללא הועיל. והרוב המוחץ והמיואש פשוט עמד שם וחיכה.

בערך מה שקורה כאן מאז פרוץ המגיפה, הרוב המוחץ עומד, מחכה ונשמע להוראות. סגר? אוקיי נישאר בבית. בלי קולנוע, תרבות וחתונות המוניות? בסדר.

נכון לא כולם נשמעים, יש מי שמוצא פרצות, מוחה, עורק או מתעלם.

לא צריך להיות גאון כדי לדעת שיש מצב שהסגר יימשך

מבוגרים מסתגרים בבתים, עובדים מלהטטים באינסוף כובעים, מובטלים מחפשים דרך להתפרנס והורים לילדי בתי הספר שקעו בתוך ייאוש מריר עטוף בהומור אפור. בשיטוט באתרי החדשות במהלך השבוע האחרון העין לא שזפה ולו בדל פרור של מידע אמיתי בכדי לדעת עד מתי נשב סגורים.

למה? כנראה שלא יודעים. אהה רגע בדיוק צצה ידיעה שהולכת ותופחת, מספר החולים מעמיר ומחריף. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שיש מצב שהסגר הזה יימשך עוד המון זמן.

אחזור לתור ההוא שהיינו תקועים בו, למזלנו מאחורינו עמד גבר שניהל את המשרד שלו דרך הנייד עם קול בס עוצמתי ושמענו שצריך שהברנד של הצוות יקבל את האופטימייזר כדי שלכל אחד יהיה קוד.

אני זוכרת את כל השיחה שנמשכה שעתיים עם הפסקות נשימה פה ושם כי היא נחרטה עמוק באזורים הנואשים והריקים במוחי.

זאת ועוד הוא טרח לספר לקולגה הטלפונית שהעוללה שמשתרכת אחריו כנראה נדבקה מחברה. אני מתרחקת עם העגלה והוא מדביק את צעדיי במהירות מבהילה. לא רחוק מאיתנו גבר אחר ישב על כיסא מתקפל וקרא בעוד אישה נמרצת ניגשה אלינו פעורת עיניים ומספרת לי שהיא בטוחה שאת האנשים שעומדים כמה מטרים לפנינו היא לא ראתה קודם. מסתננים, היא ירקה ונשארה.

שלל קוספרציות על המסכים

אחר כך נערה עם קוקו וחוצפה עקפה אותנו והשתעלה ברסס לכיוונינו. אם לא נדבקנו עד כה, האנשים בתור דאגו לכך.

קצת כמו מה שקורה מאז שהקורונה פרצה לחיינו, שלל קונספירציות מוצגות על המסכים, אנשים מדביקים אחד את השני ויש את האדישים שפשוט פותחים כיסא באמצע מגיפה וקוראים ספר טוב.

כשהגענו לכניסת הבדיקה המיוחלת מתבררת התקלה. טכנית. ברור. שבוע של ניחושים והשערות התגלו כמופרכים ויצאנו לחופשי.

במשך כל אותו זמן ששהינו בבידוד צצו מיני תחלואים קלים. פריחה, כאבי ראש, בחילות ומה לא. קופת החולים התגאתה במענה הטלפוני, הווירטואלי והלא מתפקד שלה. בהתחלה זה היה נראה די פשוט ונגיש.

נקבע תור לשיחת וידאו, הרופא יראה במו עיניו המפוקסלות את המצב וירשום לנו פלצבו. אבל אז התברר שהאפליקציה צריכה לתפקד ולפתוח את כל ההרשאות. ויתרנו.

יאללה יש גם מענה טלפוני. מענה בהחלט היה אבל פחות טלפוני. הרופא מלמל שאשלח מייל עם תמונות, מה עם הווטסאפ? לא זה לא קביל, לא חוקי, לא. התמונות שוגרו אך עד כתיבת שורות אלו הרופא לא חזר אלינו.

נכון יש פה מגפה. לא פשוטה, לא רגילה והרבה מילים כבר נשפכו עליה. אנשים נדבקים בה, מתחסנים ומחכים שהיא תתנדף.

אנשים מיואשים, מורטים שערות, מתכחשים וממתינים.

אבל שאר הווירוסים והמכאובים הגשמיים והרוחניים לא התפוגגו ואם לא נטפל בהם נמשיך לעמוד בתור ויצמחו כאן עוד המון בעיות אחרות.

 

שרה פני עוזרי היא עיתונאית, רכזת תרבות וקהילה במכמש ואמא