העיתונאית ואשת התקשורת אמילי עמרוסי, שהודיעה לפני שבוע כי היא עוזבת את עיתון 'ישראל היום' אחרי 12 שנה חשפה הערב (ג') כי פוטרה מהעיתון ללא סיבה מוצדקת.

בטור שפרסמה בדף הפייסבוק שלה תחת הכותרת הטור האחרון סיפרה עמרוסי על המחשבות שלה בשבועיים האחרונים, מאז פרסמה על עזיבתה את העיתון: "אני תיכף נחנקת. לא יכולה יותר עם העמדת הפנים. "אחרי 12 שנים בעיתון ישראל היום אני יוצאת לדרך חדשה". לא רוצה שום דרך חדשה. רוצה להמשיך לעשות את מה שאהבתי, והייתי טובה בו, וקיוויתי לעשות כל חיי. לכתוב לכם. לאן נעלמתי? העלימו אותי. מה שלומי? רע.

עמרוסי כותבת איך לפני חמישה שבועות, פרסמה טור על הבית החדש אליו עברה, וכשחשבה שהחיים שלה מגיעים לרוגע מסויים, נחתה עליה הבשורה: "חמישה ימים אחרי פרסום המילים האלה, בסיור האחרון עם הקבלן לפני מסירת הבית, כשהבית הקודם ארוז, קיבלתי טלפון מישראל היום. פיטורין.

לא קדמה לזה שום אזהרה, הקדמה, איתות. אמרתי לנציגת העיתון שדיברה איתי שאני לא יכולה להגיע לשימוע, אני תוך כדי מעבר דירה לבד, החשמל לא מחובר, בזק צריכים להגיע. לא הבנתי בכלל מה היא אומרת. תגובתה היתה: "אם לא תגיעי, נקיים את השימוע בהיעדרך". מה. מה."

ישראל היום היה הבית שלי

אמילי עמרוסי מספרת על ההפתעה שבהודעה על הפיטורין: "ישראל היום היה הבית שלי. 11 שנים וחצי נתתי את לבי ונשמתי לעיתון – בטורים, כתבות, ראיונות ומאמרי דעה. שילמתי מחירים על כך שלא הייתי מהיפים והנכונים. הייתי מהעיתון המוקע, והוקעתי בעצמי. המחירים היו משוגעים ואין לי כוח לספר עליהם. פעמיים קיבלתי הצעה קונקרטית ונדיבה כלכלית לעבור למתחרים – ופעמיים סירבתי מטעמים אידיאולוגיים. כי בית לא עוזבים."

בהמשך היא מתארת עד כמה הייתה נוחה בעבודתה, "עשיתי הכל כמו שצריך. אני אחת הכותבות הנקראות ביותר בעיתון. יש לי קהל קבוע שהולך איתי." את הטורים הגישה בזמן, מעולם לא החסירה תגובה נצרכת, קיבלה שבחים מהעורכים, דרך המפיקים ועד המרואיינים, מעולם לא סירבתי להכין כתבה. אף אחד ממרואייניי או גורמים שכתבתי אודותיהם לא איים בתביעה או הביע חוסר נחת. נשלחתי לכל מקום ובכל שעה. עם תינוקות בבית, בהתראה קצרה, מהרגע להרגע. פרסמתי כתבות בנושאים קשים ורגישים. הנפש שלי, שהלכה עם המרואיינים שלי עד הקישקע, הפכה למסננת מלאת חורים."

זה לא מוסרי ואכזרי

"לפטר אמא לארבעה ילדים קטנים שהיא מפרנסת יחידה, בלי צידוק משמעותי, זה לא מוסרי. לפטר אמא שהיא מפרנסת יחידה, חמישה ימים אחרי שכתבה על כניסה לבית חדש ועל הדאגות הכלכליות שנלוות לכך – זה אכזרי. או שהמעסיקים שלי (בניגוד אליכם) פשוט לא קראו את הטורים שלי."

על הדרך בה פוטרה מהרגע להרגע כותבת עמרוסי: "הפיטורין נכנסו לתוקף באותו רגע. מעכשיו לעכשיו. בלי כמה חודשים קדימה. ההתנהלות היתה כמו מול עובד שסרח, שבגד במערכת. בחיי הילדים שלי שלא עשיתי כלום. חסמו לי את תיבת המייל שבה אני מתכתבת אתכם, הקוראים. לא אישרו לי טור פרידה. אחרי מחאות מצדי על כך שלא מקובל בעיתונות לא לאפשר טור פרידה, אישרו לי טור בתנאי שלא ישולם עליו שכר. ובוודאי שהיה נתון לעריכה בלעדית שלהם. אז אני כותבת לכם כאן את הטור האחרון."

את הטור סיימה במילים: "אני מצטערת על הפסקת הקשר איתכם. כתבתי אליכם. מדי שבוע. קראתי את התגובות שלכם (גם אם לא תמיד הגבתי). לא הייתי עוזבת אתכם ככה. לא בחרתי בזה. אני אוהבת אתכם מאוד.

מודה לכם על הקריאה. עכשיו ואז. אמילי"