לבנט ולסער יש אתגר משותף. אני לא מדבר על המאבק אחד בשני ואפילו לא על המתקפות נגד של קמפיין הליכוד ונתניהו.

הפעם גם בנט וגם סער מנסים ללכת בין הטיפות, עם מסר שהוא מורכב וקשה לפיצוח: איך שומרים על מפלגה עם מסר ימני אידיאולוגי בפן המדיני אבל נפתחים לקהל ליברלי-אזרחי?

אני אסביר: עד כה הייתה חלוקה יחסית ברורה. הימין דגל בעמדות שמרניות בנושאי דת ומדינה לעומת השמאל שתמיד היה ראש החץ לשינויים חברתיים כמו נושאי שבת בפרהסיה, זכויות להט"ב, פתיחות לזרמים יהודים לא אורתודוקסים וסוגיית נישואין אזרחיים.

בין אם זה מפני שהימין באמת שמרן או מפני שהוא מחויב לקואליציות עם הסיעות הדתיות והחרדיות, זה ברור ששינויים לא יגיעו משם ולכן, לכאורה, אם מצביע מחפש מפלגה עם אג'נדה חילונית, הוא צריך להצביע למחנה המרכז-שמאל. אבל מה יעשה איש ימין מדיני אבל שמאל אזרחי?

המגרש של בנט וסער

ככל שהליכוד יהיה פתוח ומכיל (ולראייה – השר אמיר אוחנה), הוא לא יוכל להוביל את השיח הזה, כל עוד הוא מחויב לשותפים "הטבעיים" שלו. הפעם היחידה שהייתה לנתניהו האפשרות לקדם חוקים ליברליים יותר, הייתה בממשלה עם "האחים" בנט ולפיד, אבל זה לא החזיק מעמד יותר מידי זמן.

הפעם נמצאות על המפה שתי מפלגות ימין, שמנסות להוביל שיח אחר. נכון, הן לא יהפכו לסניף של מרצ או יש עתיד אבל הדיבורים על הבנות חדשות בנושאי דת ומדינה, הם חלק אינטגרלי מהמצע המסתמן שלהן.

השבוע כבר הותקף גדעון סער על תשובתו בקשר לסוגיית זכויות להט"ב. הוא מיהר להבהיר כי "ממשלת תקווה חדשה בראשות גדעון סער תפעל למען זכויות הקהילה הלהט"בית, במעשים, כחלק מתפיסת עולם ליברלית". סביר להניח שזה לא נעדר מהאוזניים של דרעי, גפני וליצמן. גם בימינה יצאו השבוע באמירה ברורה שיפעלו למינויי רבנים ראשיים ציוניים בקדנציה הבאה, תפקידים שבעשורים האחרונים נמצאים בשליטה בלעדית של הציבור החרדי.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

בנט במליאת כנסת (צילום: ערוץ כנסת)

ימני יותר, ליברלי יותר

מה שברור שמתקיימות שתי מגמות מקבילות בחברה הישראלית, שהופכת ימנית ומסורתית יותר אבל גם ליברלית יותר. ברור לפי כל סקר שרוב המצביעים מצביעים למפלגות ימין (בכנסת היוצאת היו מעל 70 ח"כים בסיעות המזוהות כימניות) ומצד שני, בכל הסקרים יש רוב בציבור הישראלי לשינויים כמו מסחר בשבת, נישואין אזרחיים או שבירת מונופול הרבנות על הכשרות.

למרות כל זאת, שום מפלגה גדולה לא מצליחה לגייס את הרוב הדומם הזה.

הניסיון ללכת בין הטיפות – למשוך קהל ימני וגם קהל חילוני ליברלי – הוא הזדמנות עבור בנט וגם עבור סער, אבל גם סיכון. כל מסר ימני מידי יכול להבריח קולות חזרה למפלגות השמאל וכל מסר ליברלי מידי, יבריח מסורתיים ודתיים חזרה לליכוד או לציונות הדתית.

בבחירות 2019 מועד א', "הימין החדש" ו"זהות" כשלו בניסיון הזה. השאלה היא כעת אם בנט וסער למדו את הלקח מאז.