מה נוכל לקחת לעצמנו מהסגר השלישי? צפו - סרוגים

מה נוכל לקחת לעצמנו מהסגר השלישי? צפו

לפנינו עוד סגר שמכניס אותנו פנימה לבתים. על האתגר הכלכלי נוספים גם האתגרים הנפשיים והמשפחתיים שדוחקים בנו. מה נוכל לקחת מהם? הרב דני לביא, ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה וחבר הנהלת מכון ידעיה, בסרטון של האתר לדעת להאמין

מה נוכל לקחת לעצמנו מהסגר השלישי? צפו
  באדיבות מכון ידעיה

חשוב או דחוף?

לפנינו עוד סגר שמכניס אותנו פנימה לבתים. על האתגר הכלכלי נוספים גם האתגרים הנפשיים והמשפחתיים שדוחקים בנו. מה נוכל לקחת מהם? הרב דני לביא, ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה וחבר הנהלת מכון ידעיה, בסרטון של האתר לדעת להאמין:

אם תחת מתקפות טרור שונות שחווינו, תמיד אמרו לנו: "תשמרו על שגרה ככל שניתן, לא ניתן לטרור לנצח!", בשנה האחרונה ההנחיות שונות לחלוטין. אומרים לנו שאסור לשמור על שגרה והתנהלות רגילה. על כולנו נכפה חוסר יציבות ובידוד ברמות שונות. איך אפשר לקחת את הטלטלה הזו למקום חיובי?

עוד באותו נושא

נכנסים לסגר: אלו הצמתים בהם יוצבו מחסומים


5

בספר 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים מאד', יש הבחנה בין פעולות חשובות לפעולות דחופות. מוסבר בו שהיעד שלנו צריך להיות לעסוק ככל שניתן בפעולות חשובות שאינן דחופות, כי שם נמצאים הדברים המשמעותיים לנו באמת: דאגה קבועה לבריאות, זוגיות, משפחה, מטרות לטווח ארוך, וגם הדאגה לרוח והנפש שלנו – ללמוד דברים שממלאים אותנו מבפנים.

לכאורה דברים פשוטים והגיוניים. אך העולם שאנחנו חיים בתוכו מייצר לנו ללא הפסקה דברים שמשדרים תחושה של דחיפות גם כשהם בכלל לא חשובים. אדם נכנס לסמארטפון כדי לראות הרצאה שחשובה לו, ופתאום קפצה הודעה מלמעלה שהשכיחה ממנו את מה שהוא רצה לעשות. אדם יושב עם אשתו או עם חבר טוב, והטלפון מצלצל, הוא מבקש סליחה ועונה. אבל למה זה הגיוני? למה הסחת הדעת החיצונית חשובה יותר ממי שעומד מולי, ממי שבחרתי להיות איתו עכשיו?

בעבר חשבו שהמכונות ישחררו את האדם ויעניקו לו הרבה זמן פנוי, אבל אנחנו נמצאים בעידן שיש בו שפע אדיר, מכשירים רבים שמקלים עלינו, ובמקום שיהיה לנו עוד זמן אנחנו מרגישים במרדף שלא נגמר. לעיתים אנו חשים שבמקום לתכנן את החיים, אנחנו נדחפים ממשימה למשימה. בלי שאנחנו שמים לב, הקרובים לנו ביותר, המשפחה שלנו, נמצאת בתחתית 'שרשרת המזון' – מגיעים אליה אחרי יום עבודה מתיש כשלרוב הילדים ישנים, ומלאי הסבלנות שלנו כבר אזל מזמן.

בפעם הראשונה שעם ישראל מצווה על השבת, הניסוח הוא: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". בשבת לא יוצאים החוצה, נכנסים פנימה. מפסיקים לנוע ומאפשרים לעצמנו לשבת, לשבות. אחת ממחלות הדור שלנו היא הלחץ, ה'סטרס'. אדם לחוץ, כשמו כן הוא, פונה כל הזמן לחוץ. הוא לא מספיק יודע לעצור, להתכנס. בעברית משמעות המילה עצירה ('עצרת') היא כינוס. הקורונה והסגרים הביאו איתם מתחים כלכליים ומשפחתיים מורכבים ביותר, אבל הם גם הכריחו אותנו להתכנס ולעצור את המרוץ המטורף שכולנו נמצאים בו.

מסגר לסגר, ומבידוד לבידוד אני משתדל לשאול את עצמי האם משהו בנו השתנה:  האם הסחות הדעת עדיין מנהלות אותנו, או שהצלחנו לשים אותן על 'השתק' ולהרגיש יותר נוכחים במקום בו אנו נמצאים? האם השהות הממושכת בבית נתפסת בעינינו רק כאילוץ, או שאנחנו מצליחים לחוות את הבית כחלק מרכזי וחשוב מחיינו?

יחד עם תפילותינו לבריאות וליציבות כלכלית בתקופה מורכבת זו, אנו זקוקים לא פחות מכך ליציבות ורוגע נפשי שמתחילים בתוכנו פנימה. "שבת – וינפש".

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו