שוב זה קורא. שוב הציונית הדתית לא מצליחה להגיע לסגירת הרשימות בלי חילופי האשמות, משחקי כסאות והמון המון רעש ובלגן שמגיעים מהר מאוד אל כלי התקשורת.

שוב בנט מכוון אל מחוץ למגזר ולכן לא מסתדר עם סמוטריץ, שמייצג את הפלג החרד"לי יותר, סמוטריץ עצמו מאוד אהוד גם מחוץ לגבולות המגזר אבל לא עובר את אחוז החסימה לבדו. הוא גם לא מעוניין בריצה משותפת עם הבית היהודי שאיתם הסתכסך לפני הבחירות הקודמות.

גם בבית היהודי המצב לא מזהיר אחרי שננטשו על ידי יושב ראש מפלגתם בפעם השנייה תוך שנתיים, אלא שהפעם הם כלל לא הופתעו או התעצבו על כך, אלה להפך.

 וכמובן איך אפשר בלי המפלגות מתעקשות לרוץ לכנסת, לא משנה מה. לאיתמר בן גביר זה לא משנה שהוא לא עובר את אחוז החסימה ושאף מפלגה לא מעוניינת בחיבור איתו, לא מעניין שהוא מבזבז עשרות אלפי קולות לימין, העיקר לרוץ. וזה לא רק הוא. בכל מערכת בחירות מתבזבזים ובורחים מאות אלפי קולות של הציונות הדתית אל מתחת לאחוז החסימה או אל מפלגות אחרות רק בגלל התעקשות יתרה וחוסר יכולת לשתף פעולה יחד.

בשמאל המצב שונה לחלוטין. שם הצליחו לגרום לבוגי יעלון ועופר שלח לשלב ידיים ולאורלי לוי אבוקסיס ולניצן הורוביץ לרוץ יחד לכנסת, והכל כדי להגיע למטרה ולגרש את נתניהו וכנראה שנראה גם איחודים בערכת הבחירות הנוכחית. זו החוזקה הגדולה ביותר של השמאל, אך גם החולשה העמוקה ביותר שלו. ההתעסקות האובססיבית בנתניהו גרמה להם לנטוש את הערכים שלהם מה שהוליך מיליוני מצביעים לזרועותיהם של גדעון סער ונפתלי בנט רק כאשר הוו אלטרנטיבה חזקה יותר מהשמאל. התופעה הזו הזדחלה לה גם אל שורות הליכוד. וגרמה לשלמה קרעי ומנגד לו אמיר אוחנה לזנוח רבים מהערכים שלהם ולשלב ידיים והכל במטרה אחת, לשמור על המנהיג.

הציונות הדתית נמצאת בקיצוניות ההפוכה לגישה הזו. שם הערכים מאוד יציבים מצד אחד, אך מהצד השני יש קושי מאוד גדול להעביר את הפוקוס מערכים מסוימים כדאי קדם את השאר. 

הציונות הדתית מקדשת את הערכים יותר מכל דבר אחר ולכן אנשיה כל כך מתקשים לשתף פעולה עם דווקא עם מי שהשקפת עולמו דומה לשלהם, אך לא זהה. זה נתפס בעיניהם כחילול המטרה שבגללה הם הגיעו לחיים הפוליטיים והציבוריים. 

ומה התוצאה? קשה לפספס. כל ערכי הדגל של הציונות הדתית לא נמצאים במצב מזהיר, בלשון המעטה. בית המשפט העליון עושה בהתיישבות ביהודה ושומרון ככל העולה על רוחו, כל מוסדות הדת הממשלתיים נשלטים בידיים חרדיות והעם בציון העדיף את את אבו דאבי ודובאי על פני החלת ריבונות באפרת ובהר הבית. 

חוסר היכולת של מפלגות הציונות הדתית לשתף פעולה ולרוץ יחד מגיע מהכבוד הרב לערכים ומהרצון לקדם ולממש את כולם. אבל עם מה היא נשארת? כלום. ההתעקשות של כל פלג על ביטוי כלל סט הערכים שלו ללא רבב, גורם לאיבוד כוח פוליטי. כוח כל כך גדול ומשאיר אותה קירחת מכל הכיוונים.

דווקא מי שמקדש את הערכים ורוצה לממש אותם צריך לדעת לשתף פעולה עם מי שערכיו אינם זהים בדיוק לשלו. זה לא אומר לוותר עליהם, זה אומר להסיט את הפוקוס מהם אל הערכים המשותפים ולהתמקד בהם, אחרת כל הערכים האלה ישארו בנאומים או בקמפיינים. לא מעבר לזה. 

לציונות הדתית יש הזדמנות היסטורית לא רק לממש את ערכיה אלה גם להוציא את מדינת ישראל מהבוץ אליה היא נכנסה. מי כמוה יכול לפתור את הפלונטר בין החרדים לחילונים? או בין אנשי "רק ביבי" לבין אנשי "רק לא ביבי". יש לה הזדמנות לאחד את העם אם רק תשכיל להתאחד למפלגה אחת גדולה של אנשים מהציונות הדתית ומחוצה לה שתהווה אלטרנטיבת שלטון ימנית. אחרי הכל, כל מהות התורה היא אחדות עם ישראל.

 

אחינועם סויסה, בת 14. ממושב שובה שבעוטף עזה