מוות ל-2020
ביקורת סרטים: מוות ל-2020 | נטפליקס
הסרט "מוות ל-2020" שעלה בנטפליקס יחד עם סיום השנה הלועזית, זכה לנתוני פתיחה מעולים עם שמות חלומיים כמו יוצר "מראה שחורה" ושחקנים כמו ליסה קודרו, סמואל ל ג'קסון, יו גרנט, ועוד שורה ארוכה של רבים וטובים. אך במבחן התוצאה, מדובר בסרט מפוספס עם ניחוח פוליטי שמנסה לסגור חשבון עם טראמפ והמורשת שלו, דקה לפני שהוא מפנה את הבית הלבן.
בסרט יש לא מעט רגעים משעשעים וכמה סצנות מצוינות, אך כיאה לשנה מדכדכת – גם הסרט שמבוסס על אירועי השנה החולפת ומבקש להעניק לה זוויות סאטירית – קומית, מתגלה כסרט בלי פואנטה ובלי עוקץ.
הכוכבים בסרט מגלמים מומחים שונים ואידיוטים אשר מסכמים ומפרשנים את אירועי השנה החולפת בפאתוס פתטי במיוחד. זה מתחיל עם השריפות באוסטרליה, ממשיך עם פרשת הברקזיט, עובר ליציאתם לעצמאות של מייגן והארי, מגיע לגובה בפרשת ג'ורג פלויד (כאשר מגיעים אליה, הנימה של הסרט הופכת לרצינית יותר). וכמובן, איך לא, הקורונה.
בניגוד גם לרושם שנוצר, זה ממש לא סרט רק על הקורונה, אלא יותר סרט שבא ללעוג ולבוז לתופעות השונות שהגיחו לחיינו השנה וקיבלו בזכות השנה הזו רוח גבית. הסרט שם ללעג את תופעת היוטיוברים, הגזענות האמריקאית הסמויה, וכן את חובבי הקונספירציות.
הסרט בז באופן מופגן למנהיגים פופוליסטיים כדוגמת בוריס ג'ונסון ובעיקר טראמפ שלכבודו גם נוצר הליהוק המצחיק של ליסה קודרו שמגלמת את הדוברת השקרנית של הבית הלבן (היא נראית ונשמעת בדיוק כמו פיבי, גרסת 2020).
הדמות שלה נועדה בבירור להראות את הרוח שנושבת מהבית הלבן ושאפיינה את המנהיג שלה לאורך שנות כהונתו. גם שלל התיאורטיקנים שהבליחו לחיינו בחסות הקורונה, זכו לקבל מקלחת קרה והם חוטפים שם ללא הרף. בסצנה אחרת ונהדרת של הסרט, נהנית דמותו של סמואל ג'קסון לרדות בתעשיית האוסקר הלבנה ולחשוף את פרצופה האמיתי כאשר הוא נשען על הטקס האחרון שהיה לבן למהדרין.
אך למרות כל אלה, הסרט לא מביא אתו ערך מוסף או עניין כלשהוא. את כל האירועים הללו אנו זוכרים מצוין, ואין שום ערף מוסף בדמויות או בעומק שלהן.
אירוע כזה יכול היה לעבוד נהדר אם מתבצע בפריזמה נכונה ומוצג למשל כאירוע טלוויזיוני חד פעמי לרגל סיום השנה. ואם כבר החליטו לייצר סרט, הרי שיה נכון יותר ללכת על כל הקופה ולייצר פארודיה אמיתית בסגנון סרטי "מת לצעוק", שלפחות מודעת לטמבליות שלה ולמעמד שלה.
בנוסף, קשה להאמין שיוצר "מראה שחורה", צ'ארלי ברוקר, נתן יד לסרט הזה, ולו מהסיבה הפשוטה: אין בו שום אזכור ליכולותיו ולשפה הוויזואלית שיצר ביצירותיו הקודמות והמעולות.
התחושה שעולה מהסרט היא הקלות בה נטפליקס מפיקה יצירות כמו לחמניות ולא שמה אותן בפריזמה הנכונה. מה שיכול לעבוד נהדר בתור ספיישל של ג'יימי פאלון, לא בהכרח יכול להחזיק כסרט שלם וחבל.
"להרוג את 2020" הוא לא סרט גרוע בכלל, בייחוד לא בתוך כל היבול האינסופי שמצוי בנטפליקס. יחד עם זאת, בדומה לשנה המאכזבת שעליה הוא מתבסס, הוא באופן סימובלי מיישר קו עם המשפט הידוע: "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה".
לקלל את 2020 זו מינימום טיפשות אם לא כפירה