פרויקט "צו השעה" ממשיך להפתיע בחידושים וחיבורים מפתיעים. היום (ג') יצא החלק השלישי לאוויר, מתוכו נחשף החידוש של בניה ברבי ודניאל זמיר לשיר "וידוי" שביצעה במקור יהודית רביץ.

את השיר המרגש בחר אומנם בניה ברבי, אך הוא הצליח לגעת במקום רגיש במיוחד אצל זמיר "את 'וידוי' הכרתי אבל לא כזה. את המילים בטח שלא, אני פחות אדם של טקסטים ויותר של מנגינות. גם לא על מה בדיוק השיר", סיפר זמיר "כשהצוות של "צו" שאל אם אנחנו בטוחים על בחירת השיר, נתתי הקשבת עומק לביצוע המונומנטלי של יהודית רביץ האהובה, עם הטקסט לפניי.

והנה שיר שהדוברת בו מדברת אל גבר שהיה בן זוג אהוב במיוחד ומשפיע במיוחד, ועל מערכת היחסים המטלטלת והמסעירה עם אותו בן הזוג. השיר בעצם הוא המילים שהיא היתה אומרת לו אם הוא היה שם. היא מדברת לגבר אותו אהבה, נזכרת במערכת היחסים הסוערת שהסתיימה. לסתי נשמטה".

(מילים: אלכסנדר פן  | לחן: סשה ארגוב | ביצוע מקורי: מיכל טל (1971), צילה דגן (1974), יהודית רביץ באלבום "דרך המשי", 1984)

זמיר שלאחרונה יצא מהארון וחשף כי החליט לסיים מערכת יחסים ארוכה ומורכבת שהיתה לו ולצאת אל דרך חדשה, סיפר "אחרי שהסתכלתי יותר לעומק בטקסט, התיאורים, החוויות והמילים, זה הפך לדמעות. הדמעות וההלם מהשיר נשארו, וכך בכל פעם שרציתי לעבוד על השיר, הדמעות באות.

בניה התעקש על השיר. והאמת שגם אני כבר הייתי מחובר מאוד לשיר כמו שאפשר להבין. השיא היה כשהייתי צריך לשיר את השיר, ברגע אחד זה בא, אני נחנק, ומהדמעות האף נסתם ואשכרה לא יכול להקליט שירה".

זמיר המשיך וסיפר: "מה שהכריח אותי להגיע לנקודת השקפה קצת יותר חיצונית כזו, טיפה מבחוץ, טיפה מנותק, עם חיוך מר וקצת חמלה. ואז קלטתי – וואוו זו לגמרי (יכולה להיות) נקודת המבט של הדוברת בשיר..(שאגב, הוא כמובן דובר – המשורר).

והשיא, במשפט המדהיםםם הזה: "אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת" – ההסתכלות המפוכחת הזו, שמה שהיה הוא לא 'גורל אכזר' אלא להיפך – אהוב. מתנה מלמעלה. מתנה שאמנם גבתה מחיר, אבל השאירה חותם שבלעדיו אני לא מי שאני עכשיו. ולכן – אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת. על זה נאמר – השגחה פרטית פראית. ואחרי הכל – שיר הוא שיר, לא סיפור. מעתה – הוא לגמרי שלכם".