לפעמים עולם תוכן אחר עוזר להבין את הפוליטיקה בישראל:

כידוע כל כוכבי הלכת סובבים סביב השמש. לא משנה מה גודלם היחסי, כולם בסוף שחקני משנה בתוך כל המערכת הזו – השמש במרכז והכל מתרחש ביחס אליה. גם אם 'נוגה' תגיד שהיא חשובה כי היא קרובה יותר לשמש או יגיד כוכב 'צדק' שהוא הגדול ביותר – זה לא רלוונטי, כי באמת זה לא משנה. "גוף" אחד בלבד נמצא במרכז, והוא זה שמגדיר לשאר שחקני המשנה את מסלולם.

ובחזרה לכדור הארץ. כשנשאל שבוע שעבר חבר בכיר באופוזיציה האם הולכים לבחירות הוא אמר בציניות : "תשאל את ביבי, ממילא הוא קובע הכול. אנחנו רק ניצבים".

והנה כמו תקליט שבור, מדינת ישראל נמצאת בפתחה של מערכת בחירות רביעית תוך שנתיים. כנראה שכבר התרגלנו. כאשר חוק פיזור הכנסת עבר ביום רביעי בקריאה טרומית, נדמה שאף אחד לא באמת התרגש, הופתע או ציפה למשהו אחר. ואם להשתמש בחרוזים: הלא רצוי הפך להיות מצוי, למרות שזה לא שפוי.

ויכוחים קשים ומרים תמיד היו במערכת הפוליטית, קיטוב בעם תמיד היה נוכח בציבוריות הישראלית סביב שאלות הרות גורל, אבל נדמה שהחלוקה הבינארית בין מחנות "רק-ביבי/רק-לא-ביבי" מונעת כל הסתכלות אידיאולוגית אמיתית ולא מאפשרת מלחמת דעות אמיתית בתוך הציבוריות הישראלית.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הכנסת תפוזר? | ראש הממשלה נתניהו: כחול לבן נגררים אחרי לפיד ובנט

אין יותר ימין ושמאל

במשהו אחד גנץ צדק במהלך הקמפיין: אין יותר ימין ושמאל. זה לא רלוונטי. ויכוח שמרנים מול ליברליים? את מי זה מעניין. רק האם זה משרת את כהונת נתניהו או לאו. זה נכון גם לחסידיו של נתניהו, המצדיקים כל מהלך שלו אך באותה מידה למתנגדיו הפוסלים כל פעולה שהוא נוקט.

זה שהשמאל מתנגד לנתניהו מאז ומקדם, זה נתון ידוע אבל פעם עוד סיעות הימין התיישרו מאחורי נתניהו, הרי שזו לא המציאות כבר. שלושת שרי הביטחון האחרונים: יעלון, ליברמן ובנט, אנשי ימין לכל דבר ועניין, יושבים באופוזיציה וקוראים להחליף את מי שנחשב ראש המחנה הלאומי. מלבד הליכוד, רק הגוש החרדי נאמן לנתניהו. ומידת ימניותם כאידיאולוגיה ולא פרקטיקה, ממילא תמיד מוטלת בספק. 

בנט וליברמן (צילום: דוברות הכנסת)

זה לא רלוונטי האם רה"מ נרדף או באמת אשם. נשארת רק העובדה: כל עוד אותה "שמש" תעמוד במרכז היקום הפוליטי, המצב יישאר תקוע. שום הכרעה לשום צעד לא יתקבל. 

אומרים על נתניהו שהוא לא מאמין שאפשר לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא לנהל אותו. השאלה כמה עוד יהיה אפשר רק לנהל את החברה הישראלית מבלי לפתור בעיות עומק. 

שפיות, ולא רק פשרות

מאז פשרת הררי המפורסמת נחקקו סדרה של 13 חוקי יסוד, תוך תקווה להסדיר את המשטר בישראל, אך בפועל מאז כולנו מתגלגלים  בתוך אותה פשרה אחת ארוכה. חוקי יסוד שלכאורה נחקקים על מנת להסדיר את צורת המשטר, הם לפעמים אלו שמערערים אותה. 

אז מה עושים אם החוק היבש לא מסתדר עם המציאות? לפעמים פשוט משנים אותה כמו פלסטלינה שתתאים להרכב קואליציוני (ע"ע ממשלת החילופים), או במקום להיאבק על רוב בכנסת, משתמשים בזה כאמתלה אצל שופטי בג"ץ, צעד שמביא דה-פקטו לפירוק ממשלה (כמו במקרה חוק הגיוס).

בית המשפט העליון (צילום מסך, הרשות השופטת)

נדמה שמה  שישראל הכי צריכה זו מסגרת. להכניס את כל הצרות, התקוות והשאיפות למסגרת שתאפשר לכל צד להרגיש חלק מהמשחק, תוך הבנה שהוא רק מרכיב אחד מתוכו. ובעיקר קצת שקט שיעניק שפיות לאזרחי ישראל בתוך המולת הקורונה, הקשיים הכלכליים, האתגרים החברתיים והחששות הביטחוניים. 

אולי לפני שהכנסת ה-23 מתפזרת, שתעשה מאמץ קטן לחוק נוסף אחד. אם כבר יש חוקי יסוד, אפשר להוסיף את חוק יסוד: השפיות.