ביקשוני חבריי, להתייחס לפוסט שנכתב ע"י צורב צעיר ששוב מבקש לתת לגיטימציה לחולשות של חבר'ה יקרים המתמודדים עם רווקות ממושכת ולא קלה. הכותב מגמיש 'ביד נדיבה' גופי הלכה בקלות דעת בלתי נסבלת, על אף כוונתו הטובה.

הנחת היסוד המוטעת בגישתו דנן וקודמותיה לענ"ד, היא היותה מקדשת את החולשות האנושיות ומבקשת בעקשנות לעגן את הכאב והבדיעבד לכדי מציאות לכתחילאית סמויה על גבול המפורשת.

הכותב הולך לאיבוד בין ההכלה וההבנה הנכונה וראויה בשיח הפרסונאלי או הטיפולי, לבין תפיסתה של תורה שעליה להציב את הרף והאידאל הגבוה, לא להיכנע לכאב העכשווי (על אף הרגישות אליו) אלא לתת כוח ואמון ביכולותיו המוסריים של האדם.

לעיתים נדמה שיש ששכחו מהו תפקידו של בית המדרש. בית מדרש אינו טיפול פסיכולוגי. תלמידי חכמים צריכים להיות עסוקים בבניין אידאל החיים. כמובן שעליהם להיות קשובים למצוקת הפרט והחברה, אך לא להיות מוטים מרעשי רקע, והכרעותיהם צריכות להיות נגזרות משיקול דעת מזוקק.

מאידך, אנשי טיפול תפקידם להכיל את הסער הרגשי ולתת מקום ומזור לחולשה ולכאב כפי שהוא עכשיו.כפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל, כי עלינו לדבר אל האדם הישראלי את מה הוא ראוי ונכון לו לשמוע, ולא את מה שהוא רוצה לשמוע מתוך חולשתו העכשווית.

לדאבון הלב, בזמן האחרון נשמעים יותר מדי קולות המבקשים להגמיש את ההלכה לכדי הלכה מכילה וטולרנטית, תוך כדי מחיקת מגמתה וזהותה. שמא יחשדוני ידידיי בניתוק מהמתחולל כיום בחברה הישראלית והדתית בכללה, המתמודדת עם אתגרי החיים והיצר המורכבים, אך לא כן הוא.

מדי יום ביומו נפגש אני עם רווקים ורווקות ולא רק, שחולקים עימי את כאבם וספקותיהם סביב מלחמת ההתשה של היצר ושאר אתגרי שאון החיים, ולשמחתי רבים בוחרים בדרך שאינה בהכרח קלה אך מלאת גבורה המהולה בהרבה כאב ודמע ולא בוויתור, מתוך הבנה שזהו רצון ה', מתוך תחושה פנימית שלא בהכרח מודעת להם, שהגבורה בונה בהם חוסן ושמחה.

"גבורת הנפש היא המתנה היותר עליונה, הניתנת למדקדקים הרבה במעשיהם, בתמימות גמורה" (פנקסי הראיה) בשונה מהוותרנות האלילית כדברי חז"ל שסופה מר כלענה.

דווקא בעידן הנוכחי בו הרוח הפוסטמודרנית שלטת ומכרסמת בערכי הליבה הבסיסיים ביותר לחברה נורמלית, ובפרט יהודית, תפקידם של אלו הרואים עצמם אנשי רוח וחזון לרומם את רוח העם, ולהפיח אמון בנפשות הלאות ונבוכות, אמון של יכולת וחוסן וגבורה, להאמין ביכולתם לחיות בטהרה ולא להחלישם או לעודדם לבינוניות, חלקיות ואף נמוך מזה.

חוששני שגישה מעין זאת סוללת את הדרך למחוזות שגרמו הרס וחורבן לעמנו ומתן רוח גבית שלילית לצעירים תמימים מחפשי דרך.

לא זאת הדרך, ידידי, לבנות את רוח האומה. עלינו להאמין ביכולת ובחוסן הפנימי של צעירי עמנו באשר הם. כתיבה פופוליסטית ומלטפת אשליה היא, הינה נטולת אופק נצחי.

הנסיון ההיסטורי שלנו לימדנו, כשדועכים תשואות הקהל השבוי, האופי הישראלי בעומק חייו מתנער ויודע לזהות מי מדבר לתחושותיו ורגשותיו החולפים, ומי לנשמתו ולעתידו ובעצם לטובתו השלמה.

"הטוב הוא המנצח. ואלוקים, בטובו הוא מכל חזק" (שם).