צמד מתנחלות הופיעו השבוע במשדר טלוויזיה שלראשן כיסוי ראש לא-שגרתי, וזכו לקיתונות של לעג בתקשורת וברשתות החברתיות.

מעבר לצביעות הרגילה של תרבות פוסטמודרנית שדורשת להכיל כל חריגות ושונות, אך מתקשה משום מה להכיל שונות דתית – ישנה כאן תופעה שזקוקה לדיוק.

בפרשיות השבוע הקרובות אנו נפגש עם דמותו של יוסף, שעל פי המסורת היהודית, ההרהור בדמותו מצילה את האדם מ'עין הרע'. המושג 'עין הרע' הוא תיאור של חז"ל למצב בו אדם חושש ממבטם הרע של אחרים, או במילים אחרות: אדם מפחד מה יגידו עליו.

יוסף הוא המודל לאדם שניצל מ'עין הרע', וזאת בזכות שעמד מול לחצה של אשת פוטיפר – שעשתה עליו מן הסתם שיימינג אצל מיליוני עוקביה באינסטגרם – ולומר בקול צלול: "איך אעשה הרעה הגדולה הזו וחטאתי לאלוהים".

עצם המגננה והרצון להצטדק בעיני התקשורת – האם כיסוי ראש מסוים ראוי או לא (וכל שכן ההצטרפות ללעג) – הוא התקלה. אם בעבר האתגר היה לעמוד בפני לחצים פיסיים או כלכליים, הרי המבחן האמוני של המאה ה21 הוא להשתחרר מהלחץ החברתי.

לעיתים אנשים דתיים מתבלבלים בין הלחץ בין מה שיחשוב עליהם החבר – בן לתרבות החילונית השולטת – לבין המושג 'חילול ה'; זה לא אותו דבר! השאלה היחידה שאמורה להטריד את האדם היא אחת: האם אני עושה את מה שאבי שבשמים רוצה ממני? במידה וכן – אין שום חשיבות אם אקבל לייק או לא.

פשוט לא להתרגש ולא להתייחס ללועגים. "ונמצא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם" – קודם כל א-לוהים, אחר כך אדם.