זו הייתה תקופת השירות בצבא, בעת משבר, כשהחבר'ה היו מתכנסים, שותים קפה ומעשנים בשרשרת. התכבדתי באחת, זו הייתה הסיגריה הראשונה שלי, שהביאה לשנייה ושלישית עוד באותו ערב.

יום למחרת זו כבר הייתה הקופסא הראשונה שקניתי, הראשונה מבין רבות שהגיעו אחריה ב-40 שנים בהן עישנתי. טיפשות של 40 שנות עישון, טיפשות של שנים רבות בהן התעלמתי מכל הסימנים שהגוף שידר לי, טיפשות של הכחשת המחלה שבמו ידיי הבאתי על עצמי – COPD.

COPD היא מחלת ריאות חסימתית כרונית קשה מאוד הנובעת ברובה המכריע מעישון, כך שמאוד ברור מהיכן היא מגיעה. ההשפעה שלה מאוד משמעותית וככל שעובר הזמן מצאתי את עצמי נאבקת בפעולות מאוד פשוטות שלא יכולתי לבצע. כך לדוגמא הליכה של 100 מטרים הייתה מכריחה אותי לעצור לדקות ארוכות לקחת אוויר, להתכופף כלל לא בא בחשבון כי לא יכולתי לנשום. מעבר לשני אלו, היה גם המחנק בלילה כשהייתי מתעוררת מהשינה מספר פעמים בתחושת חנק,  שאין לי אוויר.

אני קוראת למחלה הזו "המחלה המוכחשת", כי כשאנחנו בריאים, או חושבים כך בכל מקרה, לא עולה על דעתנו להתייחס לסימנים, לשיעולים, למחנק. אנחנו בעיקר מתרצים לעצמנו תירוצים ולא חושבים כלל לגשת להיבדק. והרי מי רוצה לגשת לקופת החולים כשהוא צעיר ולהכריז על עצמו חולה? כך הדבר היה גם אצלי.

יותר מכך, למרות שאובחנתי כחולה כבר לפני 18 שנים, המשכתי לעשן ולא הקשבתי לגוף שלי שזעק שאפסיק. גם הרעלות ניקוטין שחוויתי לא הסיטו אותי מהמקום ההוא וזו הייתה טעות איומה. עד שכבר לא היה לי אוויר ולא יכולתי יותר, רק אז הפסקתי.

היום אני בת 65, ועד לפני שמונה שנים הייתי "סבתא משתוללת". המחבואים עם הנכדים הקטנים בין פינות הבית, הזחילה איתם כשהיו פעוטות, משחקי הכדורגל, ועוד שנים קודם לכן השחייה, כל אלו בגדר הבלתי אפשרי כיום. אם בעבר הייתי חלק מהים, היום אין לי את הכוחות להיאבק בגלים.

למרות זאת לא הרמתי ידיים ואני עושה מה שביכולתי לתקן את מה שבמו ידיי גרמתי. את הפסקת העישון עשיתי דרך סדנא של קופ"ח ואני מקפידה על הליכות ככל שאני יכולה, כדי לשמר את מצב הריאות. וזה עזר לי, כי כיום אני מסוגלת ללכת. אמנם לא בהכרח עליות תלולות, אבל אני צועדת מרחקים ארוכים ומשתדלת לצעוד בכלל כל היום. את החיים אני מתבלת בפעילות שאני אוהבת לעשות ונהנית ממנה, בין אם בפעילות התנדבותית, טיולים ככל שניתן, האזנה לפודקאסטים ומוזיקה, חיה את החיים.

לחיות עם COPD זה אפשרי, גם אם זו התוצאה של טעויות עבר שלנו. זה קודם כל להיות מודע ולא להכחיש כי ברגע שאתה יודע שאתה חולה, מפסיק לעשן, עושה את הבדיקות, מקבל את הטיפול ומטפל בעצמך, המצב יכול להיות הרבה יותר טוב. חשוב להשקיע בשימור הכושר הגופני, לשפר אותו, להקשיב לגוף שלנו ולא להתכחש או להתעלם מסימפטומים. וכאשר מופיעים סימנים, אפילו בצורה של שיעול או תחושה של חוסר אוויר, לא להדחיק ולפנות לרופא המשפחה שכיום הוא הכתובת – יכול לאבחן ולטפל.

בעוד שבשנים הקודמות היינו צריכים להמתין לתורים לרופאי ריאות, גם רופאי המשפחה יכולים לטפל מעתה. עכשיו זו גם האחריות שלנו ובידיים שלנו.

 

פזית לוצטו, מתמודדת עם מחלת הריאות – COPD