אני מהססת לספר סיפור קשה מאוד, על זוועות ואכזריות שחוו 27 קורבנות סחר בנשים שחיות היום בישראל. אני מהססת, כיוון שהסיפור הוא כה בלתי נתפס ומזעזע, עד שאני מתקשה לחשוב עליו ולשתף בפרטיו. נוסף על כך, אני לא בטוחה איך הסיפור יתקבל בקרב הקהילה שלי – הציבור הדתי ציוני.

הנושאים הקשורים בו לא עולים בדרך כלל בשיח בשכונתי – סחר בבני אדם, עינויים, וזרים בישראל. לא מדברים על הדברים האלה. אבל ישנם רגעים בחיים בהם צריך לקבל החלטה, למרות הקושי שכרוך בדבר. החלטתי לספר, כי בסופו של דבר בקרבי פועם לב יהודי, ויש בי אמון שבעם הנפלא הזה, יש יכולת לשמוע את זעקתם של חסרי אונים.

מדובר באזרחיות אתיופיה, לא יהודיות, שנחטפו ממולדתן כאשר היו צעירות מאוד (רבות היו קטינות), נלקחו על ידי סוחרי אדם לסודאן ומשם לשבי בסיני. אחרי חודשים ארוכים של תופת במחנות העינויים בהם חוו אונס והתעללות קשה, הן שוחררו על ידי שוביהן בגבול עם ישראל בתחילת שנת 2012.

הקטינות אשר חצו את הגבול היו במצב פיזי ונפשי קשה ביותר, כשרבות מהן פצועות, מורעבות ומבועתות. אף אחת מהנערות לא תיארה לעצמה לאן היא נלקחת ואילו זוועות היא תעבור. הן לא יכלו לדמיין שבסוף המסע הזה, הן ימצאו עצמן בישראל, שהפכה ממקום זר ולא מוכר, למקום שבו הפצעים החלו להגליד. בשנים שחלפו מאז הן עברו שיקום במקלט לקורבנות סחר ועבדות, חלקן הקימו משפחות וכולן ממשיכות מדי יום להתמודד עם הצלקות שעוד נותרו בגופן ובנפשן, ועם הזיכרונות שאינם מרפים.

כשהגיעו ארצה ופוזרו בין פנימיות שונות נהגו הבנות להצמיד את מיטותיהן בחדר, והיו ישנות מחובקות, בשל הטראומה הקשה שחוו.

הנשים הללו, כיום בשנות העשרים לחייהן, הוכרו על ידי המדינה כקורבנות סחר בבני אדם ועברו תהליך שיקום ארוך בישראל. עם זאת, בימים אלו חלקן מועמדות לגירוש ומעמדן של כולן רעוע ביותר והן נטולות כל זכויות סוציאליות במדינה. לחזור לאתיופיה אינה אופציה מבחינתן. חלק מהנשים עברו פגיעות בבית ולכן מצאו את עצמן ברחוב בגיל צעיר, אחרות התייתמו בגיל צעיר. גם מי שיש לה קשר לקרובי משפחה באתיופיה – לא תתקבל על ידם באם תשוב, בשל הסטיגמה הנוראית שיש באתיופיה ביחס נשים שעברו תקיפה מינית.

מאז חודש יוני, היו מאמצים רבים מול שר הפנים אריה דרעי, בבקשה להעניק להן מעמד הומניטרי בארץ, אבל השר דרעי עדיין מתעלם מהבקשה. חשוב לציין שכל יום שעובר בלי החלטה הוא עוד יום של חוסר וודאות לנשים, והמצב הנפשי שלהן מתדרדר. התקופה הזאת של איום בגירוש מחזירה אצלן את טראומות העבר.

יש כבר קבוצה שהח"כים, לרבות ח"כים מהליכוד וישראל ביתנו, שתומכת בלהעניק מעמד לנשים. בעיניי, הסיפור אינו שייך לימין או שמאל אלא קשור ללב בלבד.

עכשיו הגיע הזמן שהציבור הרחב יצטרף לקריאה אל השר דרעי, שלא להעלים עין ולעשות חסד עם קבוצה קטנה של נשים שנפלו קורבנות לרוע, וזקוקות למקלט בארץ. כדתיה וציונית, אני מצרפת את קולי, לא למען הנשים האלה בלבד, אלא גם מתוך השאיפה הציונית שלי לבנות חברה של צדק ורחמים, חברה שיכולה להושיט יד לחלשים ביותר בקרבנו. נכון, המדינה הקטנה שלנו לא יכולה לכלול את כל אלה שסובלים בעולם, אבל במקרים שכאלה, חובה עלינו למצוא מקום בארץ, ועוד קודם לכן – בלב.

קרן פויער, עובדת כמנהלת אדמיניסטרטיבית ב"מכון פרדס" ובנוסף היא ליצנית רפואית מוסמכת. היא פעילה במאבק נגד מכירת יצוא ביטחוני למדינות רצחניות ורצה עם מפלגת "הלב היהודי" בבחירות האחרונות.