אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

הקורונה מחדדת: חינוך הילדים זו אחריות ההורים

משבר הקורונה שפוגם קשות בשגרת בית הספר הוא פתח לחזור להבנה שצריכה להיות לנו גם ללא קשר למשבר המתמשך: האחריות להקנות ידע לילדנו היא עלינו ההורים. זה נכון בימי שגרה, עוד יותר בימים אלו

הורים: קורונה או לא קורונה - האחריות היא עליכם
  (צילום: שאטרסטוק)

משבר הקורונה מלמד אותנו את שהיה ברור עוד לפני כן, את האחריות לחינוך ילדנו אי אפשר להשאיר למשרד החינוך. שעה שילדים התחילו את השנה ומיד יצאו ל"חל"ת", ובממשלה נשמעים קולות של סגר שלישי, אנחנו חייבים להבין שחינוך הילדים הוא באחריותם הבלעדית של ההורים.

בברייתא במסכת קידושין מונים חז"ל את חובת האב כלפי בנו: "האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; ויש אומרים: אף להשיטו במים". במערכת חינוך מודרנית האחריות על השכלת הילדים מוטלת על כתפי המדינה.

אבל עוד לפני המחדלים בהתנהלות הממשלה הנוכחית וההתמודדות הבלתי אפשרית עם משבר הקורונה, צריך להבין שאנחנו אחראים על הידע והערכים שמועברים לילדים שלנו.

עוד באותו נושא

גם אבות רוצים להיות הורים טובים


3

אנחנו רגילים לראות בבתי הספר "בייביסיטר", כמקום ששומר על הילדים שעה שההורים יכולים ללכת לעבודה. ברור לכולם שבית הספר הוא הרבה יותר מזה, אבל בין הכעס על תפקוד מערכת החינוך ומסגרות החינוך בקורונה ובין הדאגה לחינוך הילדים, אי אפשר לנקות את האחריות מעצמנו.

עלינו ההורים מוטלת החובה לוודא שהילדים רוכשים שפה, יודעים קרוא וכתוב, מקבלים השכלה כללית, לומדים מתמטיקה, אנגלית ומעמיקים ביהדות. כל אב יהודי יודע שתפקידו לדאוג שילדו ילמד טעמי המקרא לפני בר המצווה שלו. כל אחד רוצה שילדיו יפתחו ספר קודש, או יתעניינו וילמדו את הספרים המשוייכים לערכים אותם הוא מתווה. זה נכון גם ללימודים הפורמליים.

שליחה לבית ספר, זה לא שגר ושכח.(צילום: שאטרסטוק)

לא צריך להיות נוקשה וקשה כמו מורים בבית הספר, על ההורים להישאר הורים, להבין יותר את צרכי הילד ואת הכישרונות שלהם ולהעניק להם כלים ותמיכה. זה נכון היה גם בטרם הגיחה הקורונה לעולם. המורים בבית הספר מטופלים ביותר מידי ילדים תחת השגחתם, ולכל אחד הצרכים שלו, אם לא נהיה מעורבים ושותפים בצד השליחים שלנו במערכת החינוך, ההצלחה או הכישלון חלילה יהיו רשומים על שמנו ולא על אף אחד אחר.

נכון, למדינה יש אחריות, והיא צריכה להוביל בהשכלה ובהענקת כלים גם לילדים שאין להם הורים חזקים שיכולים לדאוג להם. היא צריכה להעניק שיוויון הזדמנויות לכולם. ועלינו כקהילה, כציבור וכמדינה להניע לכך ברמה הכללית. אבל הילדים לא יכולים לפול בין כיסאות הפקידים והאחריות הקולקטיבית. בסוף יש גם לכל אחד ואחת אחריות על הצאצאים שהביא לעולם גם במישור הפדגוגי.

לימודים בבית ספר שבוע כן שבועיים לא.. אילוסטרציה (צילום: יונתן זינדל/ פלאש90)

אני אדגיש פה שוב, שעיקר מטרתנו כהורים היא לזהות את החוזקות של ילדנו, את הכישורים והתחביבים ולפתח אותם, גם בחוגי העשרה, גם בפתיחת צוהר ותמיכה בדרך בה הם הולכים, בלי כפייה ובלי איומים.

ביכולתנו להביא לילדים את מה שבית הספר לעולם לא יוכל להעניק להם וזו ההיכרות האישית ומשם הדחיפה, העידוד, התמיכה והבנה בכל התהליך הזה של רכישת ידע וסקרנות לגבי העולם הגדול – מבלי לחץ של שוק התעסוקה שאנחנו מורגלים ומוכוונים אליו (שוק, שגם ככה עד שיגדלו יעבור תמורות רבות מאוד).

תפקידנו להפוך את הילדים לאנשים ערכיים, עם כלים ויכולות למידה והתמודדות, עם ביטחון עצמי ונדיבות, יכולת לתרום ואיזון נפשי וקרקע בטוחה. לא הכל תלוי בנו, אבל אנחנו מוכרחים להיות שם לצידם ולהעניק להם את כל הכלים.

מי שבכיתה א' ולימוד הקריאה נפגע בשל הקטיעה בלימודים, עליו לשבת עם בנו או ביתו וללמד אותם, כך גם בכל תחום אחר. וזה נכון כאמור, לא רק בעת הקורונה.

בשורה התחתונה, משבר הקורונה מחזיר אלינו חזרה את המושכות בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לא. וזה זמן לחזור על הראשונות. בית הספר הוא לא שגר ושכח. הקניית הידע והערכים היא ברשותינו.

 

 

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו