"אל תשכח לקחת סוודר, קר"

"טוב אמא" הוא מגלגל עיניים והיא נאנחת.

עד כאן שיחה נורמלית שמתקיימת בבוקר כבר עשרות שנים אם לא מאות, בין אמא ליורשיה. היום אם תעמדו בחוץ תשמעו מחצרות הבתים גם פנינים כמו: "מדדת חום? תיקח אלכוג'ל, תשמור מרחק, אתה רוצה בידוד? ואל תשכחי מסיכה".

המסיכה. נקודה כואבת ומחניקה. היא איתנו כבר קרוב לחצי שנה ונראה שהיא לא מתכוונת לעזוב כמו מפגין בלפוראי במוצ"ש. ההנחיה החדשה לתלמידי א'-ד' לחבוש מסיכות בכיתות ואפילו בחצרות מעוררת התקוממות בקרב הורים, מורים ומנהלי בית ספר וביננו אפשר להבין אותם.

איך ילדינו יוכלו להתרכז וללמוד עם מסיכה? הכותרות אדומות או בצבע כחול פטרול מאיים. ובכן אהממ בדיוק כמו הוריהם שנאלצים לחבוש אותה בסביבת העבודה, בסופר וברחוב. נכון היא לא נעימה, מגרדת, מחממת, מחניקה ולא אסטטית אבל היא אפשרית. לילדים כוח הסתגלות גבוה משל גרסותיהם הבוגרות, הם רק צריכים התמדה, מבוגר אחראי שיראה להם דוגמא אישית, יסביר ולא יעשה עניין.

עוד אבן נגף היא הטענה שהמורים והמנהלים עלולים להפוך לשוטרים שגוערים בתלמידיהם השקם וערב, מה שהופך את המשימה לסיזיפית עד בלתי אפשרית. האמנם?

לפני הכול ברור שהאחריות מוטלת על ההורים. החינוך האמיתי מתחיל בבית ולא מול לוח מחיק. אם ילד רואה את אמו מפירה הנחיות הוא ינהג כמוה. גם בימי בית ספר העליזים בהם ילדים שיחקו תופסת והצטופפו בהפסקות מעל הקולר היו זאטוטים שהתפרעו ולא צייתו לחוקים. וגם שם אעפס המורים ספגו את ההתנהגות שהיא תוצאה ישירה של החינוך בבית.

אז פתרון קסם עדיין אין, החיסון הוא רק כוכב בשמי הלילה וקשה לכולם. אולי אם נפסיק להתאונן ולזעוק גוועלד על כל תקנה, ננשום עמוק (עם מסיכה), נחנך ובעיקר ניתן קרדיט לדור הבא שגדל כאן. אחרי הכל בשבילו הקורונה היא מזמן לא מציאות חדשה.

שרה פני עוזרי, עיתונאית ואמא