מה משותף לדעות השונות בפולמוס סביב דברי הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, ובכלל בדיון התורני הלכתי של הדורות האחרונים?

כולם מתמודדים עם אותה הבעיה – שישנו פער בין האופן בו ההלכה דורשת מאיתנו לחיות, לבין האופן בו אנו מצפים מהחיים הדתיים להתנהל, עד שההלכה נראית לנו פעמים רבות לא הגיונית, או לא עונה לצרכים האמתיים של המציאות.

לבעיה זו מוצעים שלושה פתרונות מרכזיים: מהגישה השמרנית שבוחרת להתעלם מן המציאות, דרך הגישה ה'חרד"לית' הדורשת מהמציאות להתאים עצמה לדרישות התורה, ועד ה'ליברלים' השונים, הדורשים מהתורה להתהוות ולהשתנות בהתאם לתקופה.

אבל דבר אחד כולם מניחים כמובן מאליו, והוא שההלכה כפי שהשתלשלה עד עתה בפסיקה היא האמת התורנית, והיא היא התורה שבעל פה שהתקדשה על ידי לימוד דור לדור מהר סיני.

אקסיומה זו היא שמחייבת את השיטות השונות להדחק למסקנות השונות, הקשות כל כך לשכל הישר: לאותם שמתעלמים מן המציאות – היא המחזיקה את כל עולמם. לאותם שדורשים התאמה בין התורה למציאות – היא הדורשת מהם טענות יוצאות דופן כמו עולם של ענקים שהצטמצם, או תורה ללא עמוד שדרה הנדרשת בכל דור באופן שונה.

אמנם, ישנו גם קול אחר, קול שעולה מלמטה ולא מצליח להמריא, מכיוון שכל הנושא אותו מאמין שלא ימצא לו אוזן בתוך כתלי בית המדרש. קול שמביט לבעיה בעיניים ואומר: 'אולי העובדה שההלכה לא מסתדרת לי אינה קשורה למציאות משתנה, או לסטנדרטים רוחניים עליונים, אלא פשוט לכך שזו איננה האמת? הרי זו לא יכולה להיות כוונתו של ה', לא זו תורת החיים שניתנה למשה בהר סיני'.

לתחושה הזו יש על מה לסמוך.

בתחילה, לומדי התורה ידעו להבין את סודותיה על ידי מסורת על פה שהעבירה את 'כוונת המחוקק', והנחתה את החכמים כיצד לקרא את הכתוב על פי משמעותו המקורית.

בכל דור, היו החכמים הללו פוסקים לאותו הדור מדי חודש בחדשו, מתמודדים עם הסוגיות שעלו מולם, ועושים את מיטב המאמצים לזהות מהי אמתה של תורה – מה ה' היה רוצה שהעם יעשה. אם התגלעו מחלוקות בדבר האופן הנכון לפרש את דבר ה' – הן היו מוכרעות בכל פעם על פי רוב ה'סנהדרין'. רוב זה איננו פתרון טכני. הוא משקף דרך ריבוי הדעות, את האופן המתבקש והמתאים יותר לקריאת הפסוקים. לא פסיקת הרוב היא שנתנה כח לסנהדרין, אלא משמעותה כמכוונת לאמת.

ואכן, סמכות הפסיקה התורנית מוגבלת לאמת: מי שטעה בדבר משנה, ופסק על פי הבנה מוטעית בפרשנות דברי המסורת, פסיקתו חוזרת. התורה אפילו מכירה באפשרות שתהיה סנהדרין שלמה שתטעה ותפסוק פסק שאיננו אמת, גם בדיני עבודה זרה!

הקול הזה שהזכרנו שואל רק זאת: האם יתכן כי הפסיקה היום בנויה על טעות? ואמנם, יש יסוד להניח את התבססותם של טעויות במסורת הפסיקה שלנו.

במהלך הדרך שעברה התורה מהר סיני ועד היום, אבדו עקרונותיה, נשתכחו דרכיה, ונותרו רק תלי תלים של גזרות, תקנות, והנהגות טכניות, המנסות לחקות את המעשים אליהם כיוונה התורה.

זה התחיל בהתפרקות הסנהדרין, איתה אבד כוח ההכרעה ונותר מחולק בין הנשיא, אב בית הדין וזקני החכמים.

זה המשיך בגלות, בכתיבת התלמודים, שקיבעה את התורה שבעל פה, כך שכל הבאים אחריה כבר אינם עוסקים בפירוש התורה שבכתב וניתוח דרשותיה הלכה למעשה, אלא רק בפרשנויות לכתוב בגמרא. כל אחד מהפירושים האלה עלול להיות פירוש שגוי הנכנס תחת ההגדרה 'טעה בדבר משנה'.

אז הגיעו האחרונים ופסקו כי אין בהם עוד כוח לפרש את הגמרא. הם החליטו לקבע את פרשנות הקודמים להם כאמת שרק אותה ניתן ללמוד ורק ממנה ניתן לפסוק. וכך גם את שאריות דברי המסורת המתנוצצים מדברי חז"ל הם חדלו מלחקור.

ומאז נכתבו ספרי הלכה ושו"תים שכולם מתבססים רק על דברי קודמיהם, מחוייבים להביא ראיה מפסיקות אחרים או לקושש דעות יחידים, כובלים את ידיהם במסורת פסיקה שאיננה בוחנת עוד: 'הזוהי האמת?', ואינה יודעת לתת טעם ישר מן התורה שבכתב.

אם אכן ישנה טעות בהתגלגלות הפסיקה הזו, ניתן לגלות אותה רק אם מוכנים לגשת לחקר האמת משרשה, רק על ידי גדולי תורה אנשי אמת ההולכים בעקבות חז"ל אל תוך נבכי הפרשנות העמוקים של הפסוקים.

דרכי התורה שבעל פה אמנם אבדו מהמסורת, אך השתמרו בתלמודים ובמדרשים כמו בקפסולת זמן, מחכים שידלו אותן משם ויחזרו להשתמש בהם. אם רק ישתחררו לומדי התורה מכבלי שרשרת הפסיקה, ויקראו את דברי חז"ל כמו הראשונים, ואת התורה כמו חז"ל בעצמם, במטרה להגיע לכוונתם האמתית, יוכלו לשוב ולחדש לימוד תורה של אמת.

אני מודע לסכנה שבקריאת תיגר שכזו על כל בנייני הפסיקה שלנו היום. אכן, הקול הזה, שקיים בתוך כל כך הרבה מאתנו, מסתכם בדרך כלל בוויתור כללי – אם בהסרת המחויבות להלכה אצל דתל"שים ומסורתיים, ואם בהדחקה פנימית שבאה למנוע התפרקות של יסודות החיים התורניים.

אבל הקול הזה יציב יותר מכל השיטות שלפניו. אין הוא נדרש לניואנסים דקים, ואין הוא נסמך על הבחנות מעורפלות בין גדולתו התורנית של אחד על פני אחר. הוא דורש דרישה אחת ברורה – אני רוצה אמת. לא הנוחות של ההתנהלות המציאותית היא זו שמובילה אותי לדרש שינוי. גם אם אגלה שנדרש ממני להתאמץ מעט יותר, ולהחמיר – אעשה זאת, רק שיהיה זה ברור וישר, ומבוסס על דברי ה'.

מי שהקול הזה באמת בוער בתוכו, מתוך רצון אמתי לקיים את התורה על פי רצון ה', ודאי שלמעשה לא יפרוק כל עול. הוא ישמור את דקדוקי ההלכה כפי שהם, עד שתתברר דרך האמת על ידי אנשי תורה.

היכן הם, אם כן, הרבנים המוכנים ללכת בדרכי אבות, לקרא מתורת ה' ולגלות את נתיבותיה? היכן הם האמיצים המעוניינים להבין את דרשות חז"ל, על פי הגיון של קריאה ישרה ומדוקדקת בפסוקים, ואינם מתייאשים מיד כשהדרשה אינה ברורה להם דיה? היכן הם המאמינים כי יפתח בדורו כשמואל בדורו שייך גם היום, ומקווים להקים גוף פוסק עם כתפיים רחבות שיכריע חד משמעית מהי האמת?

לא עוד פסיקה המקבעת עצמה להנחות קודמיה המוטבעים במעין סטטוס קוו הלכתי. לא עוד פסיקה החוששת לדברי זה או אחר ואינה עומדת מאחורי עקרונותיה. כי אם פסיקה היונקת את כל כוחה ישירות מהבנת עומקם של הפסוקים דרך דרשות חז"ל.

במובן זה, צודקת הרבנית מלכה בקריאתה להביא את הדינים אל שולחן הדיונים התורני. אך לא בשל שינוי מציאותי שולי, שאולי קרה ואולי לא קרה, אלא בשל חתירה תמידית לפסיקה אמתית. חקירה שצריכה להימשך בכל דור ודור – דור דור ודורשיו. לומדי התורה נדרשים לפתוח כל הלכה כל מנהג ולבחון אותו כל יום, האם הוא תואם לרצון התורה, והאם לזה התכוונו חז"ל בקריאתם אותה.

אם כן, הקול הזה נותן תשובה רביעית לבעיה.

תשובתו היא: אין זה יתכן. שניהם – התורה והמציאות – נועדו להיות יחד. הם קשורים זה לזה בעבותות של סיבה ותוצאה, של הקיום עצמו. המציאות בנויה על מידות וערכי התורה, והתורה מתווה את הדרך הנכונה להלך בה בטוב. אם התורה איננה ישרה, יתכן שקראנו לא נכון.

=======

אביעד שלמה מוריה הוא אברך ואיש תורה