כשנפטר הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל לבית עולמו, היום לפני שבע שנים, לא הלכתי אחר מיטתו.

כשאחי הקטן התקשר ושאל אם לעלות על האוטובוס עם כל החברים מהישיבה או להישאר בבית המדרש לבד, אמרתי לו תלך איתם, זה גדול הדור, התורה שלו תאיר את העולם דורות רבים אחרי שכל המלחמות שלנו ישקעו באבק.

אבל אני, באופן אישי, לא הייתי מסוגל; לא יכולתי למחול על המילים הקשות והפוגעניות שנאמרו כלאחר יד חודשים ספורים קודם לכן; ללוות לקבורה את מי שביקש לעקור כך את כבוד בית אבי, את מי שביזה פעמים רבות כל-כך את בית המדרש שלמדתי בו תורה.

ביום המחרת, לימדתי לזכרו את ההקדמה לשו"ת יביע אומר חלק א', וכך מצאתי כתוב: "אם המצא ימצא באחד מספריי אשר חיברתי עד הנה, ואשר אני עתיד לחבר בעזרת ה' יתברך, ביטויים קשים או סגנון חריף, הוא פליטת הקולמוס שלא מדעת הבעלים, והריני מבטלו בזה ביטול גמור ושלם. והריני מגלה דעתי ומחשבתי שכל מחשבה ודיבור שאחשוב ואדבר ואכתוב, שהם נגד רצון השם יתברך ורצון יראיו, הרי הם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר".

עשרות שנים לפני הקמתה של ש"ס, למעלה מיובל לפני הפולמוסים על הרבנות הראשית, כשהוא עוד דיין צעיר במצרים כבר ידע הרב עובדיה שיש לביטויים קשים ולסגנון חריף נטייה לצאת מן הקולמוס שלו. ובהקדמה לספרו הגדול הראשון הוא מבקש אותו לעשות את ההבחנה, בין המילים העוקצניות לבין האדם הרגיש, בין הסגנון המרתיע לבין התורה הגדולה.

קשה לי לומר שהפגיעה נמחתה כליל, ולא הותירה שום רושם בלב. אך כשאני מעיין בעוד פסיקה נועזת וגדושת-ציטוטים בספר טהרת הבית, והמילים הקשות ההן מבקשות לעלות מירכתי המוח והנפש, אני נזכר בהקדמה הזו ואומר לו בלבי: מבוטל, מבוטל, מבוטל.