'לך' או 'לכו אתם' • על הגבלת משך כהונת ראש ממשלה במשפט העברי

הפרשה החותמת את חמשת חומשי תורה היא פרשת 'וזאת הברכה'. הפרשה מתארת את הרגעים האחרונים של אחד ממנהיגיה הגדולים שקמו בעם ישראל, אם לא הגדול שבהם, משה רבינו.

בפרשה שני עניינים מרכזיים. הפרשה פותחת בברכות שמשה מברך את כל שבטי ישראל, שבט שבט וברכתו. והיא מסיימת במותו של משה. מנהיג, שהתחיל את שירותו הציבורי ושליחותו למען עם ישראל הוא בגיל 80, ובמנהיגות זו הוא נושא עד גיל 120 שנה.

סיום כהונתו הציבורית של משה רבינו מעורר שאלה פוליטית מדינית חשובה. האם יש להגביל בזמן את כהונת מנהיג לפרק זמן מסוים. במילים פשוטות האם נכון לקצוב לנבחר ציבור את משך כהונתו בתפקיד הציבורי. הגבלה זו אינה זרה והיא מוכרת בחלק מהמדינות הדמוקרטיות. כך למשל תיקון 22 לחוקת ארה"ב מגביל את כהונת נשיא ארה"ב לשתי קדנציות. מנגד במדינת ישראל ובהתאם למצב החוקי היום לא קיימת חוק שמגביל את כהונתו של ראש ממשלה, אולם, ולפחות לתקופה קצרה, שיטת המשטר הישראלית כן הכירה בהגבלת כהונת ראש ממשלה לתקופה רצופה של שבע שנים.

מגבלה זו הוכנסה אל השיטה הישראלית עת היה נהוג לבחור את ראש הממשלה בדרך של בחירה ישירה. אלא וכמו שאמרנו,  מגבלה זו בוטלה עם ביטולה של שיטת הבחירה הישירה. היעדר מגבלות על אורך כהונתו של ראש ממשלה אינה ייחודי רק לשיטה הישראלית ודמוקרטיות רבות בעולם וביניהן אלו שמושתות על השיטה הפרלמנטרית, נמנעות מלהגביל את משך כהונת של אדם לשמש בראש הרשות המבצעת, כך למשל המצב באנגליה.

משך כהונתו הארוכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מציפה סוגיה זו מעת לעת. לא כאן המקום לדון בשאלה זו ביחס לראש ממשלה מכהן, אולם כן נבקש לעמוד על סוגיה זו באופן עקרוני דרך האספקלריה של המשפט העברי. את דיוננו נחלק לשני חלקים, הראשון יעסוק בשאלת הגבלת משך כהונתו של מנהיג, והשניה תעסוק בשאלה מתי כן מסתיימת כהונתו של מנהיג.

כהונתם של מנהיגים במקרא

מרגע לידתה של האומה הישראלית, כפי שזו מתוארת במקרא, אנו מוצאים את הופעתם של מנהיגים ישראלים, מנהיגות ציבורית, סמכות, שלטון הם בבחינת חלק בלתי נפרד מהסדר החברתי.

פילוח המנהיגות המקראית יכולה להיעשות בצורות שונות. לצורכי רשימה זו ובפשטות ניתן לזהות שלוש תקופות מרכזיות בהנהגה המקראית. הראשונה תקופת מנהיגותם של משה ויהושע בן נון, התקופה השנייה היא תקופת טרום המלוכה – תקופת השופטים והתקופה השלישית היא – תקופת המלכים.

בהתבוננות על משך כהונתם של נבחרי ציבור יכול לגלות שהתפיסה המקראית אינה מגבילה את משך כהונת הקדנציה, ולעיתים אלו התאפיינו בתקופות ארוכות במיוחד. כך למשל משה רבינו מנהיגה הראשון של האומה הישראלית מחזיק בתפקיד 40 שנה. אהרון הכהן ששימש כמנהיג רוחני לצד משה תקופה של כ-40 שנה. כהונתו של יהושע בן נון, בהתאם למסורת המתוארת בסדר עולם רבה, משתרעת על תקופה של 28 שנים.

בתקופת השופטים הכתוב מתאר לנו את תקופת הנהגתו של גדעון ככזו שמשרעת על פני 40 שנה שמשון שופט את ישראל 20 שנה.

תקופות ארוכות של כהונה ציבורית אנו מוצאים גם בתקופת המלכים. כך למשל כהונת מלכותו של דוד ושל בנו שלמה כפי שזו מתועדת במקרא נמשכת 40 שנה, מלכותו של אסא בן אבים נמשכת 41 שנה, כהונת מלכותו של מנשה בן חזקיה משתרעת על תקופה של 55 שנה. ירבעם בן נבט, המלך הראשון במלכות ישראל והמלך אחאב מכהנים בתפקיד 22 שנים,

דוגמאות אלו יש בהם לחזק את העובדה שהענקת מנהיגות ציבורית לאדם אינה צריכה להיות תחומה בזמן מסויים, כל עוד הוא זוכה לאמון הציבור ובחירתו מוסכמת.

הגבלת כהונה של מנהיגים במקרא

המקורות הנורמטיביים בו מקופלים היסודות החוקתיים בעניינו של מלך מופיעים בשני מקומות במקרא. המקור הראשון מצוי בספר דברים, ואילו המקור השני מופיע בספר שמואל. מקורות אלו מעגנים, בין היתר, את מגבלות כוחו של המלך. בין ההגבלות ניתן למצוא איסור על ריבוי נשים, איסור לבל יצבור כסף וזהב ועוד.

עיון מדוקדק במגבלות המצויות אצל מלך מלמד, כי לא קיימת כל מגבלה בעניין משך הכהונה של מנהיגות ציבורית. ולא רק שלא קיימת כל מגבלה הכתוב, בספר דברים, מבקש לתת למנהיג/מלך את הסגולה לאריכות ימים שלטונית, הטיפ מבוסס על הדרישה שמונחת לפתחו של מלך כדי להבטיח בין היתר את המשך כהונתו. וכך אנו קוראים: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר… והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

כלומר התפיסה המקראית דחתה את האפשרות של הגבלת כהונתו של מנהיג ציבור. יתר על כן, גם חטאיהם של מנהיגי ציבור לא תמיד היה בהם די כדי להדיח את המנהיג מתפקידו. נכון היו לא מעט מנהיגי ציבור שמלכותם, בעקבות חטאיהם, נלקחה והועברה למנהיג אחר. אולם ולצד זה תחולת האיסור לא היתה מיידית ותוקפה נדחה למותו של המנהיג.

כך למשל מלכותו של שאול ניטלת ממנו רק לאחר מותו, וכפי שאנו קוראים: "ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך". כך גם בעקבות חטאיו של שלמה מתבשר שלמה שהממלכה הישראלית תתפצל לשתיים, אלא שמצב זה לא יתרחש בחייו של שלמה: "יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחוקתי אשר צויתי עליך, קרוע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך, אך בימיך לא אעשנה למען דוד אביך מיד בנך אקרענה".כך גם עונשו של אחאב מלך ישראל נדחה לימיו של בנו: "יען כי נכנע מפני, לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו". כלומר בהתאם לאידיאה הפשוטה גם חטאי המנהיג, ותהא חומרת מעשיו אשר תהא, אין בהם די כדי לקרוע את המנהיגות מידי המנהיג, וביצועה יתרחש רק לאחר מותו.

אלא שכאן עולה השאלה האם ניתן לזהות מצבים בהם יש להפסיק את כהונתו של מנהיג הציבור. כדי להשיב על שאלה זו נתבונן שוב בפסוקים הלקוחים מפרשתנו, מהם ניתן להתחיל ולשרטט מגבלות ומצבים בהם ניתן להגביל את הכהונה, וכך אנו קוראים: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס לחה". מפסוק זה ניתן ללמוד שני דברים: שהמוות הוא גורם בעטיו הופסקה כהונתו של משה. והדבר השני שכהונת מנהיג ציבור עומדת בתוקפה כל עוד הוא שומר על שלמות וצלילות קוגנטית, כלומר כל עוד חושיו לא נפגעו ובכוחו להמשיך ולשרת את הציבור הרי שאין ולא קיימת כל מניעה לכך.

כדי לחזק גישה זו העולה מקריאת הפסוקים המנויים בפרשה שלנו, הרי שזו מודגמת במנהיגותו של שמואל. שם אנו קוראים שבסוף ימיו של שמואל, כאשר העם פונים בדרישה למינוי מלך, את בקשתם למלך הם מנמקים באופן הבא: "הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך". כלומר הצירוף של שני הטיעונים, גיל וזקנה מחד, ותפיסת מנהיגות מקולקלת שאופפת את התנהלות בניו שמואל "מצדיקה" איתור מנהיג לעם.

יתרה מזו, בספר הישר אנו מוצאים את הרקע לפרישת יהושע מהתפקיד הציבורי, וכך מובא: "ויהושע בן נון זקן בא בימים בן מאה ושמונה שנה היה בימים ההם ויקרא יהושע לכל ישראל לזקניהם ולשופטיהם ולשוטריהם אחרי אשר הניח ה' אל כל ישראל מאויביהם מסביב ויאמר יהושע אל זקני ישראל ואל שופטיו הנה אנכי זקנתי באתי בימים…ויכרות יהושע ברית את העם ביום ההוא וישלח את בני ישראל וילכו איש…ויהי מקץ שנתיים ימים וימת יהושע בן נון"

יכול ומכאן ניתן יהיה להסיק שכשירותו של מנהיג אינה צריכה להיות פונקציה של אורך כהונה. כאשר ההיסטוריה המקראית מלמדת שדווקא תקופת זמן ארוכה יכולה להיטיב עם שולחיו, הציבור.

על אלו יש להוסיף, שבמשטר דמוקרטי בו נבחר הציבור זקוק לאמון הציבור, כאשר כל מערכת בחירות, היא בבחינת חרב המונחת על צווארו של מנהיג ציבור. שכן בהתחשב בעובדה שבחירתו של אדם להיכנס לעולם העשייה הציבורית הוא חושף עצמו לביקורת, הציבוריות מאפשרת לכל אדם לחטט ולחפש את כישלונותיו, חסרונותיו, מגרעותיו וחטאיו של מנהיג הצבור. ולכן בכוחן של שופרות התעמולה, בצירוף מערכת בחירות מחזורית, לגרום לאפקט משפיע ומכריע בשאלת המשך הלגיטמציה הציבורית יותר מאשר קביעת מגבלות, וחסמים אשר יכול ויהיה בהם כדי לפגוע בחברה מאשר ל'הצילה'.

מכאן למסר המהדהד והעולה מההדגשה שהתורה מבקשת  להניח בפנינו ולפיה "בן מאה ועשרים שנה במותו, ולא כהתה עינו ולא נס לחה" כלומר הגיל כלל לא חשוב ומה שחשוב באמת הינה היכולת של המנהיג להמשיך בתפקידו הציבורי, משה רבינו מסיים את תפקידו בגלל שהגיע זמנו למות, ולא בגלל שביקשו לסיים את תפקידו ולהעבירה הלאה. ומיהושע ושמואל למדנו שהרגע בו מנהיג צריך לסיים תפקידו צריך להיות יוזמה שנובעת מהמנהיג שמבקש לעשות כן – כמו במקרה של יהושע, או כאשר העם מזהים שהמנהיג אינו יכול להמשיך יותר בגלל מגבלות שמונעות ממנו להמשיך ולמלא את התפקיד.

מנהיגים אינם צריכים ללכת אם בכוחם להמשיך ולהנהיג, אם לא קיימת מגבלה רפואית, או בעיה קוגנטיבית שיש בה כדי לפגוע בתפקודו בניהול החברה והנהגתה. מלבד זאת תן לבני האדם הכשירים להצביע, להפעיל שיקול דעת ולהחליט האם לתת למועמד לתפקיד ראש הממשלה האם ראוי, נכון וצודק לתת לו את אמוני בקלפי.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.