לא קל להיות שוטר בימים כתיקונם, ועוד יותר בתקופת משבר אזרחי, חברתי ורפואי בגודל כזה שמדינת ישראל מתמודדת איתו.

את המשטרה יש לבקר, ולבדוק שהם לא עושים עם הכוח שלהם שימוש לא הגון, בכל מצב ומכל סיטואציה. אסור להם להתשמש בכוחם באופן לא מבוקר, אסור להם לפעול בברוטליות ללא אבחנה וצריך לתת שיניים למח"ש לבחון אירועי האלימות של השוטרים בכל מוקד ובכל זמן.

ורק להזכיר את אירוע הירי באבו אלקיען שנטען שהוא מחבל, כשכאן היה כיסוי של המערכת ועוד עשרות אירועים מול מחאת יוצאי אתיופיה, מתנחלים, אוהדי כדורגל ועוד מקרים רבים מול אזרחים תמימים.

אבל יחד עם זאת צריך לזכור עוד דבר. המשטרה שם ובכל מקום היא בשבילנו. השוטרים כבר חצי שנה נמצאים בכל מוקד שם יש חשש להתפרצות של נגיף הקורונה. הם נמצאים בחזית מסכנים את עצמם כשיורקים עליהם, מקללים אותם, נושפים עליהם ומצפצפים על הנחיות מדינת ישראל.

קל לנו לשפוט מהמקום הסטרילי שלנו, מה ראוי או מה לא בהתנהלות השוטרים. קצת יותר קשה מלב המהומות. מהפגנות שמאל בלי מסכה, או במחאות בשכונות חרדיות שהולכים בניגוד לחוק לקיים מניינים, חתונות, או שמחת בית השואבה, או הילולות במגזר הערבי.

המשטרה כאן היא בין הפטיש לסדן, כשנגיף הקורונה הגיע אלינו אל תוך מציאות פוליטית וחברתית קשה ומקטבת. אז גם אם אין אמון ציבורי בהחלטות הקבינט והחוקים שעוברים בכנסת – המשטרה תפקידה לאכוף אותם. משטרה שגם עליה באופן ישיר משפיע הכאוס הפוליטי, כשכבר יותר מידי זמן לא עומד בראשה מפכ"ל מכהן.

ראיתי תלונות על כך שיסמ"ניקים הם בכוונה בחורים גדולים ואלימים. גם אלימות המדינה צריכה, כשתפקידה להשליט סדר. אם ארגוני הפשיעה ומפרי הסדר יהיו יותר אלימים מהמשטרה אנחנו נהיה בעיה.

או כמו שהגדיר מקס וובר את תפקידה של המדינה ככזאת שיש לה מונופול על שימוש באלימות (ממוסדת).

אלו האנשים שנמצאים בחזית; בביתר עלית ובמאה שערים, בסילוואן ובכפר קאסם, בבלפור ובתל אביב. וכדאי גם לזכות את זה בצד הביקורת, מוצדקת ככל שתהיה.