לפני כחצי שנה נשאתי דברים בכנס מלש"ביות דתיות (תלמידות שמינית טרם גיוסם לצה"ל). במקום נכחו כאלף בנות, כמעט פי שתיים מאשר בכנס קודם שנערך שלוש קודם לכן.

כיצד נכון לראות תופעה זו של גידול משמעותי במספר הבנות הדתיות שמתגייסות לצה"ל?

בהרחבת שאלה זו לכלל בנות ישראל, דנה חוברת בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי ביטחון לאומי (מעניין מה הקשר בין ביטחון לאומי לשירות נשים בצה"ל…).

מוקד הדיון שם הוא: שירות נשים בצה"ל – המשך התקדמות או נסיגה לאחור. כמובן שהתקדמות, פירושה עוד נשים במגוון תפקידים, כולל בשדה הלחימה. לטענת הכותבים ישנם שני מפריעים עיקריים לשירות הנשים. האחד, תהליך 'ההדתה' של צה"ל והשני, גיוס החרדים לצבא.

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

מושג 'ההדתה' פירושו, התגברות מואצת של לוחמים ומפקדים דתיים. מציאות זו יוצרת אוירה של דה-לגיטימציה לשירות נשים, והדרתם וצמצום שילובן בצה"ל. כך נכתב בחוברת כשבהמשך הדברים הובע חשש כבד מגיוס החרדים שיביא גם הוא לפגיעה בשירות הנשים.

בכנס שנערך בנושא זה טענתי, שגם אם יפגע השיוויון בין המינים עקב ריבוי הדתיים – תפקידו של הצבא הוא לנצח במערכה ולא להוות שדה ניסויים לדמוקרטיה וערכים שיוויוניים. אם גדודים של בנים בלבד יעילים יותר בשדה הקרב מאשר מסגרות מעורבות של בנים ובנות, יש להעדיף את הראשונים.

יש מקום לחיילות בצבא (בהקפדה מרבית על ערך הצניעות) בתפקידי הדרכה, מודיעין, לוגיסטיקה וכו'. כלומר במערכים תומכי הלחימה.

כשאמרתי זאת בכנס, התנפלו עלי שאר הדוברים בקריאות שהנני גזען. ציטטתי את הערך הראשון ברו צה"ל שהוא הדבקות במשימה לאור המטרה וחתירה לנצחון ודברי הושבו ריקם. גם בהמשך החוברת ישנן אמירות קשות כלפי הציבור הדתי-לאומי. מאשימים אותנו בנאמנות כפולה, ושהרבנים הם ברי הסמכא במערכת הצבאית שמעניקים משמעות תאולוגית למשימות הצבאיות…

המפקדים מפחדים לדבר

במסמך שכתב ראש אכ"א הקודם הוא מסלף באופן גס את פקודות השילוב הראוי, שנקבעו ע"י מנהלת צה"לית שעמדתי בראשה עוד קודם להיותי רבצ"ר וללא קשר לרבנות הצבאית, ומביא מקרים הזויים – שמנעו מהורים לחבק את ביתם שסיימה קורס בצבא, וחיילת שניסתה להרגיע את חברתה וחיבקה אותה נידונה לריתוק…

תחושתי הקשה היא שמתנהל מסע של דה-לגיטימציה למפקדים ולוחמים דתיים. קיים חשש שמספרם ההולך וגדל יפגע בהשקפות עולם מתירניות ובראיית החברה הישראלית כמדינת כל אזרחיה. לשם מימוש מטרות אלו מנסים ארגונים שמחוץ לצבא ללחוץ על ראשי צה"ל לשדרג את שירות החיילות אל תוך היחידות הלוחמות.

במאמר שנכתב לפני שבועיים במוסף ידיעות אחרונות מובאות עדויות קשות של לוחמות על הנזק הנפשי שנגרם להם בשירות הקרבי. "הפכתי לפרא אדם", אומרת גיל הלל אחרי שירות ביחידת סחלב של המשטרה הצבאית. טל, גם היא לוחמת ביחידת "עוקץ", מספרת על פעילות של כניסה לבתים ערביים באיזור בית-לחם. "באמצע הלילה נכנסתי עם הכלבה שלי לבית של אישה זקנה שגרה לבד. הלב שלי נצבט שאני מעירה אישה זקנה. נקרעתי בתוך עצמי. הרגשתי שאני מייצגת את כל המין הנשי ושכל הלוחמות בצה"ל יושבות על כתפיי. הייתה לי תחושה שאם אתבכיין, לא יהיו יותר לוחמות בצבא ושתקתי בשם הפמיניזם".

מפקדי יחידות בצבא חוששים לומר את דעתם השלילית ביחס לשירות הקרבי של לוחמים ולוחמות יחדיו, מחשש פן יבולע להם. קשה מאוד לצאת כנגד עוצמת הכוח של הדעות שרווחות באליטות החברתיות במדינתנו.

כשהייתי רבצ"ר, העלתי בפני מפקדים בכירים את עניין הרחצה בבריכות המעורבות בבסיסי צה"ל. בדיון שנערך, הודו רבים מהם שאכן יש בעיה ברחצה משותפת של מפקדים, חיילים וחיילות, אך העדיפו להמנע מלנקוט עמדה זו בפומבי פן יחשבו כשמרנים יתר על המידה, שאינם מקבלים את ערכי השיוויון, הדמוקרטיה וכו'…

רוח אופנתית

שאלנו בתחילת הדברים אודות הגידול המשמעותי במספר החיילות הדתיות. לדעתי, התשובה לכך נעוצה בסיבת ההליכה לצבא. הרי העיקר הוא ערך הנתינה לכלל. ואת זאת אפשר לעשות היטב במסגרת השירות הלאומי. אם יש בת שהמשימות שבשירות לא מאתגרות אותה ותרומתה בשירות הצבאי תהיה טובה יותר – אזי יש למצוא מסלול שירות צבאי כזה שערכי הצניעות ושמירת המצוות לא ייפגעו.

והלב יודע אם ההליכה לצבא לא נובעת מרוח אופנתית הנושבת אף במקומותינו וסוחפת עמה בנות רבות שחלקן מתפכחות מצעד זה מאוחר יותר.

==

המאמר פורסם בדף הפייסבוק של הרב אביחי רונצקי.