הציונות הדתית לא התחילה מפוליטיקאים צעירים או מבוגרים, אלא מדחיפת גדולי התורה שהבינו שיש צורך בחזרת האומה לארצה (כל אחד בדגשיו הוא): הרב ריינס, הרב מוהליבר, הרב קוק, וגדולי הראשל"צ הספרדים בדור הקודם. הם היו ראשי חיבת ציון שלנו, ומכוחם קמו הפוליטיקאים הראשונים שלנו, כדוגמת הרב מימון ועוד.

עובדה זו, טומנת בחובה גם אמירה ערכית – תנועתנו אינה תנועת חוץ אלא תנועת פנים. היא אינה צומחת בקרקע חילונית, עם כיפה מקרית, אלא בקרקע אמונית עם כיפה עצמית וציציות בחוץ.

יסוד הגישה שלנו כלפי המציאות אינו מצד הלאומיות ומצד האחווה הלאומית או אהבת ארץ ישראל, אלא מצד שורש נשמתנו תורת החיים שלנו, שהיא המכנה המשותף העמוק והאמיתי בין כולנו ורק היא נותנת לנו את הדחף האדיר להצטיין בכל תחום בחברה הישראלית, מהצבא ועד למסחר.

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

לא גאוגרפיה יש באדמה הזו אלא זרעי קודש היונקים כוחם מנשמת האומה ותורתה, שבכתב ושבעל פה. לא 'צדק חברתי' יש בכלכלת ישראל אלא מוסר אלוהי של תורת ישראל. לא דת עם תרבות מערבית יש לנו, אלא תרבות שיסודה אחר לחלוטין, וממנה הדתיות צומחת- תרבות התורה.

איננו חילונים עם כיפה

איננו חילונים עם כיפה, איננו דתיים במקרה ולאומיים בעצם. אנו אנשי תורה, משם באה תנועתנו ולשם תלך. בשם אלהינו ותרתו אנו באים, משם כוחנו ליישב את הארץ ולחזק את העם ולא ממורל חיצוני או מאינטרסים לאומיים הדומים לכל עם ולשון.

ההתגלות הא-להית בהיסטוריה שלנו מלאה מכך 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', החל בעונשים לחוטאים במדבר, וכלה במאבק המכבים על טהרת התורה באומה. משה לא חשב על אחווה מוחצנת לאחר חטא העגל אלא על נשמת האומה האחדותית הפצועה, הדוחה את ערך האחווה החיצונית, 'מי לד' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי'. דוקא מתוך ההבחנה הברורה בין טמא לטהור, צמחה האחווה האמיתית של תנועתנו במדבר כלפי הכניסה לא"י.

יהודה המכבי הבין שאחווה אמיתית מגיעה מהמחויבות ליראת שמים ולא מחיבוקים וחיוכים ריקי תוכן למקריבי החזיר ומחללי השבתות. מי שמדליק נרות בחנוכה, אינו יכול לחבק תנועה רפורמית, אינו יכול לחייך בהבנה והכלה למתיוונים דהאידנא.

הרפורמים והקונסרבטיביים אינם לגיטמיים

האחווה החיצונית והלאומיות הכללית אינן היסוד, אלא רק הביטוי של היסוד. התורה היא היא היסוד, הנשמה היא היסוד. הן בונות בנו את הקומה השלימה של סגולתנו המתגלה גם באחווה ואהבת חינם. מי שחפץ באחדות, יקדם את התורה ונושאיה וילחם במבקשים לשנותה ולעקמה כלפי האדם ותאוותיו.

מי שבא לקרוא תיגר על שלימות נשמתנו הוא אויב ולא אח, הוא מבקש לפוררנו ולא להכנס בתמימות. יש להיאבק בהם בכל עוז. הקונסרבטיבים והרפורמים אינם לגיטימיים ולא נחבק אותם כתנועה. הם אויבי תרבות הקודש, ועלינו ללחום בהם בפה מלא ולחסום דרכם מלהכנס לנקודות ההשפעה המרכזיות על החברה הישראלית, בד בבד עם ריבוי האור והאהבה כלפי האומה.

לעת עתה, הבית היהודי עסוק ברוב יומו בערכי החוץ במקום בערכי הפנים. העיסוק הוא בכסף בנמלים, בתשלום לבתי ספר, בהתחבבות מהירה ומוחצנת על העולם הרדוד של המדיה (החל מהערוצים המסחריים וכלה בתרבות החילונית של מגזין מוצ"ש ודומיו). עלינו להפוך את הכיוון ולדבר על הזהות העמוקה המשותפת לאומה הזו.

על היעד שלה לבניין הבית הגדול והקדוש, על ערכיה העליונים התורניים של מלכות דוד המתגלה בעסק התורה וצניעות החיים ולא בפאר והחצנה מערבית. לא לטשטש ערכינו ולהחביאם, לא לעטות תחפושות של ימין לאומי, אלא להבהיר את שמנו בפה מלא- אנו תנועת קודש, ומהקודש צומח הכל אצלנו בשמחת חיים.

אמנם, יש הבדל בין ימינו לימי המכבים, ואף לימי משה. הם חיו בדור המצריך מאבק אלים, וכך היתה עבודת ד' באותו דור ע"פ הכרעת גדוליו. אולם אנו חיים בדור התחיה שמגמתו מעלה, שהוא טב מלגב וביש מלבר, 'אופיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל'. ולכן, איננו מבקשים מלחמה ממשית באחינו ואיננו מבקשים ניתוק מיהודים באשר הם. השינוי יבוא במלחמת העט וההסברה, ובריבוי האורה של תורה שבעל פה ולימוד האמונה להמון.

אין מקום לאהבת התנועה הרפורמית

אלא שיש להבחין בין האנשים הפרטיים לבין התנועה הערכית. את הרפורמים והקונסרבטיבים (-היהודים מבינם) אני אוהב אהבת נפש ככל יהודי, וכואב על עולמם הגויי וניתוקם מתורת חיינו. עימם יש להתחבר, יש לרומם אותם ולחבק אותם. שם יש מקום נרחב לאהבת חינם ולהכרת אמון בסגולה הישראלית הטמונה בהם שתנצח את כל החושך הרפורמי המכסה אותם. הרי הם כחילונים לכל דבר.  אולם התנועה הערכית- עימה יש מלחמה ללא פשרות, ושם אין מקום לאהבה או הכלה וחיבוקים לעין המצלמות. זאת אכן למדנו ממשה ויהודה- העקרון של מלחמה (מעשית או תרבותית, כל דור ועניינו) במבקשי הריסת האומה כתנועה.

השר בנט היקר והאהוב טעה טעות גורלית בכך שחיבק את התנועה במקום ללחום בה. היה עליו לחבק את האנשים הפרטיים, אך לומר בפה מלא- לא נשב עם התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית כתנועה ערכית ותרבותית, לא נקדם אותה ולא נסייע לה. היא באה לחדור למדינה ולשנות את זהותה, היא אינה כמו החילוניות המבקשת לחיות בנחת ולהתכתב עם הדת, אלא להחליף את הדת המסורה מסיני.

עדיין לא מאוחר. עלינו לשנות פנינו כלפי מעלה, ולהוביל לתרבות הקודש ולא רק ללאומיות ללא קודש המתובלת במעט דתיות.

'ישראל נושע בד' תשועת עולמים', דוקא ישראל, דוקא בד', דוקא תשועת עולמים. הבה נקרא יחד את שלימות שם השם בעולם לרומם את האומה באלהיה, כלפי תיקון העולמים כולם. לא אחווה חיצונית אלא אהבה אמיתית שורשית.