אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עזרו לי להוכיח לאבא שלי שאני עדיין שלו

ישיבת 'נחת רוח' בתפרח, בראשותו של הרב אבנר טוניק, עומדת בפני הריסה. לפני יומיים נשא בנו, נח טוניק, דברים בישיבה, במהלכם סיפר על הקשר שלו עם אביו, ועל החשיבות האישית שלו בהמשך קיומה של הישיבה

עזרו לי להוכיח לאבא שלי שאני עדיין שלו
  (צילום: lea tonic)

ישיבת 'נחת רוח' בתפרח, בראשותו של הרב אבנר טוניק, עומדת בפני הריסה. לפני יומיים נשא בנו, נח טוניק, דברים בישיבה, במהלכם סיפר על הקשר שלו עם אביו, ועל החשיבות האישית שלו בהמשך קיומה של הישיבה.

=======

לפני שאני מתחיל אני חייב לומר לכם שאתם יושבים כאן על נס, נס עצום וגדול. אינספור פרטים וחלקיקי עובדות שהתחברו לנס אחד גדול.

לעמוד כאן על תקן המנחה זה דבר שזר לי. ביום יום אני פחות איש של דיבורים. גם לא איש של מעשים. אני איש של המילה הכתובה. מה שנקרא גיבור מקלדת. המסך מגן עליי, ואני בוחר האם להיפגע או שלא.

אבל היו ימים שלא היה את המסך שיגן עליי מהישיבה הזאת, מ'נחת רוח'.

'איזו זכות, אתה הבן של הרב טוניק', היו אומרים לי כאן. אבל את רוב שעות היום שלי לא העברתי כאן, אלא חצי קילומטר מכאן בתלמוד תורה של תפרח.

המרחק הפיזי הקטן גילם מרחק תפיסתי עצום, בלתי ניתן לאיחוי. שם להיות הבן של הרב טוניק היה אות קין. אני זוכר היטב את עצמי מוטל על הארץ, נתון למרמס תחת רגליו של המלמד. הוא היה גבוה ממני וחזק ממני.

הוא בעט בי, וכינה אותי בשמות גנאי, וכל הזמן הזה צחקתי. צחקתי, כי הסיטואציה הייתה כלכך לא הגיונית. אדם מבוגר, רב, בועט בילד שאיחר לכיתה ומכנה אותו בשמות גנאי.

ואולי צחקתי כי זאת הייתה הדרך היחידה שלי להתמודד עם הכאב. עד היום הצחוק הוא מפלט בשבילי. אבל כשהוא אמר לי: 'לך לישיבה של אבא שלך ברסלבר מפגר', השתתקתי.

הרגשתי כל נים בפנים. שנאתי את אבא שלי באותם רגעים. ונשבעתי לעצמי שכשאגדל אתרחק מהמקום הארור הזה ככל שיתאפשר לי.

אני אגדל להיות ליטאי חמוד, רגיל. אהיה רגיל. אבא שלי לא רגיל, הוא משוגע.

'נח,"תהיה רגיל', הזהרתי את עצמי. קצת קשה להיות רגיל שנקודת הפתיחה שלך זה השם "נח".

כמה נח אתם כבר מכירים?

לחצו כאן ותזכו גם אתם לעשות נחת רוח

כמו שאתם מבינים או רואים לא הצלחתי לעמוד בהבטחה, וככל שגדלתי הבנתי, אבל עדיין התרחקתי ככל שיכולתי מהמקום. ובעומק, מאבא שלי.

יום אחד אחרי שיעור של ר' משה שפירא זצ"ל במדרשת זיו בירושלים, מקום שהוא כמו עיר תאומה לנחת רוח, פניתי אל ר' משה וסיפרתי לו שלאבא שלי יש יום הולדת שישים, ואני יודע כמה שישמח אותו לקבל מכתב מהרב.

הוא הסתכל עליי ואמר לי 'אבא שלך לא צריך את הדברים האלה'. ניסיתי בכל זאת ואמרתי לו, שזה לא באמת בשביל אבא שלי, זה יותר בשבילי שיהיה לי מה לתת לו.

הפעם הוא ממש הסתכל עליי ואמר לי 'תיתן לו את עצמך'. 'את עצמי?' שאלתי אותו. 'אותי כבר יש לו כבר שנים'. 'תיתן לו להרגיש את זה'.

סוג של צוואה מאדם שראה אותי ואת אבא שלי מלמעלה ומבפנים.

התקופה האחרונה עבורי באופן אישי היא קיום צוואתו של מי שהיה חלק מהקמת המקום המיוחד הזה, מי שהיה בעל הרעיון הגדול הזה של תורת ישראל השייכת לכלל ישראל. ר' משה שפירא זצ"ל.

אז היה מדובר במהפכה של ממש, כולם היו מקוטלגים ועומדים. ההוא חסיד, ההוא ליטאי, ההוא דתי לאומי, וההוא קוקניק. כל אחד התבצר בעמדתו, ועל הדרך שלל 69 פנים של תורת ישראל ועם ישראל המורכב מאינספור פנים ופרצופים, שכולם חלק אלוה ממעל ולא משנה איזו כיפה החליטו לחבוש אם בכלל, ובאיזה נוסח הם משגרים תפילה.

היום זה כבר אופנתי, בתי מדרש שמלמדים רבי נחמן וגמרא אפשר למצוא בכל עיר, אך המקום הזה, שילם את המחיר הכבד של להיות ראשון.

קבוצת האנשים הקטנה שהתעקשה לשמור על האמת הפנימית שלה, ולא לוותר על הסוד הגנוז שקוראים בכל קבלת שבת אחד הטקסטים היהודיים היפים ביותר.

"קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד. לְעֵלָּא לָא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד. כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דַיְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"

הכל אחד, אין פירוד, אסור שיהיה פירוד. זה הרז וזה הסוד. שגם מניינו עולה ל-70. הקב"ה לא יושב על כסאו עד שלא נהיה אחד, כמוהו.

עניין ההריסה כאן מתגלגל כבר למעלה מעשור, זה מתגלגל על ליבו של אבא שלי, של אמא, של שמואל, ועל ליבה החזק של סבתא סוניה שתחי' שהמקום הזה כל כך חשוב לה, והיא כל כך חשובה למקום הזה ולכולנו.

אבל אני לא ידעתי על זה.

הם שמרו את זה אצלם עד לפני כמה חודשים שהבינו שהריסה פיזית קרבה ובאה, וזה עניין של כמה חודשים עד שהמקום יהפוך לתל חרבות, למעלה משלושים שנים שיהפכו לאפר.

הרבה ניסו לעזור, מראש המועצה היקר שכאן איתנו, עד לחברים של אבא ועוד. אבל כלום לא עזר.

יש איזה כוח שלא ישקוט עד שיראה את המקום הזה חרב. תפרח צריכה להיות רגילה.

יריתי לכל הכיוונים, ובלי להתכוון גם התפללתי בתוך תוכי שהמקום הזה יישאר על תילו. אם יש לי דרך להראות לאבא שלי שאני שלו, שהתנקיתי מרעשי הרקע, שהצלחתי להתגבר על צלקות הילדות, זה הרגע.

יושבים כאן איתנו צחי וחן, נקיות ויופי, אנשים שלמדתי מהם פשטות, רוחב לב, ועין טובה. האחים שבצל קורתם אני זוכה ללמוד יחד עם הרב אילני היקר כל כך הרבה, מעז לשאול, מעז לא להבין ומעז להרכין ראש בענווה ובהבנה.

אחרי אחד השיעורים פניתי אליהם יחד עם ישי והרב אילני שמכיר את אבא ואותי כבר 17 שנים. ושטחנו בפניהם את הבעיה, הם שמעו למילים והרגישו את הלב. הם הסתכלו אחד על השני ואמרו כמעט ביחד, או שלא כמעט "אוריאל זה האיש שלהם, המקום לא ייהרס".

הם הגיעו לכאן, נשמו את המקום ומיד התחברו. ישבו לשיחה עם סבתא וחיברו לנו את אוריאל היקר שמסר נפש ממש, בלי גוזמה, כדי להביא את המקום להסדרה.

כרגע אנחנו עומדים פסע מהסדרה, אך צעד אחד אחורה יוביל להריסה מוחלטת.

אני פונה בשמי ובשם כל המשפחה, עזרו לנו לעשות נחת רוח.

עזרו לי להוכיח לאבא שלי שאני עדיין שלו.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
בהצלחה רבה!
דו | 16-09-2020 11:34
תמשיכו ללמוד וללמד, מעבר לכל חומות ה'מגזרים'