"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל… והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו…" (דברים לא, יט – כא).

פשוטו של מקרא הוא ששירה זו שעליה דיבר הפסוק היא "שירת האזינו" המופיעה מייד בהמשך הדברים. אולם קיבלו חז"ל שהכוונה היא לתורה כולה, וזהו המקור למצוות כתיבת ספר תורה המוטלת על כל אדם מישראל, כפי שהורו גדולי הפוסקים – הרמב"ם והשלחן ערוך.

מהי שירה? ומדוע נקראת התורה שירה?

שירה אינה רק כתיבה בחרוזים שמקנה רגש אסתטי לתוכן שבה, שירה היא כל דבר שמפעים את האדם, כל דבר שמרחיב את ליבו בהתרגשות וממלא אותו בתחושה של משהו גדול יותר, משהו קצת יותר נשגב.

אכן, גם תורה, האוסף העצום של חוקים ומשפטים, מפורטים לפרטי פרטים, היא "שירה". חז"ל מלמדים אותנו שעלינו מוטלת החובה לעשות את התורה לשירה, למצוא בה את הדבר המפעים והמרגש ביותר. רק כך היא תוכל להיות "לעד בבני ישראל", רק כשהיא מצויה בנו כשירה, אנו מובטחים ש"לא תשכח מפי זרעו".

הקשר הזה שבין התורה לשירה הוא מרתק. השירה קשורה באופן ישיר בעולם המוזיקה. המוזיקה על שלל גווניה מחברת אליה המונים, האנשים הנערצים ביותר על פני האדמה הם אנשי המוזיקה, עשרות ומאות מיליוני בני אדם נוהים אחריהם, משום שהשירים שלהם והמוזיקה שלהם מרגשת אותם.

להופעה של זמר נערץ יגיעו עשרות אלפי בני אדם, סרטון שלו יזכה לעשרות מיליוני צפיות אם לא מעבר לכך. הדבר מלמד אותנו על כוחה של המוזיקה לרומם את האדם, לתת לו רגע של התעלות, הצלילים השבריריים נושאים אותו אל על. חז"ל אומרים לנו שכך צריך להיות גם היחס לתורה.

לאחרונה אנו עוסקים שוב בבעיית ה"נוער הנושר", בקשיים של "תשכח מפי זרעו". הנתונים מבהילים, גם לפי המחקרים הפחות מחמירים, ושוב אנו נדרשים למצוא את הדרכים להשיב לב ישראל בכלל, ולבם של בנינו בפרט, לאבינו שבשמים.

דומה כי התורה שמה בפנינו את התשובה הטובה ביותר, "כתבו לכם את השירה הזאת – כי לא תשכח מפי זרעו". אם התורה נחשבת בעינינו כשירה, מובטח לנו שלא תשכח מפיהם של ילדינו. אם אנו מרגישים בלימוד התורה את ההתפעמות של השירה, אם הלב שלנו מתרחב במפגש עם עוד שורה בגמרא, אם אנחנו מרגישים בלימוד של תוספות רננה פנימית, אם אנו כמהים להבנה של פסוק נוסף בתנ"ך, אזי נוכל להיות מובטחים ש"לא תשכח מפי זרעו".

אבל אם התורה שלנו משרה עלינו רוח כבדות, בכל פעם שאנו ניגשים לארון הספרים אנו קמלים, לשיעור אנו הולכים בגרירת רגליים, ובזמן הפנוי לא עוסקים בלימוד, מה הפלא שהיא נשכחת?

המפתח הזה מצוי בידינו. התשובה הזאת מונחת לפתחנו. זו מצווה, וכמו כל מצווה אחרת יש להתאמץ ולקיימה. אנו צריכים לפתח את האוזן הפנימית שלנו ואת הרגישות הנפשית שלנו לתורה, שתחוש אותה כמו את המוזיקה.

זה לא תמיד קל, יש לא מעט סוגיות בגמרא שהן באמת קשות לפענוח, וישנם קטעים בתוספות שאכן מייגעים עד מאוד ומסובכים להבנה, ופסוקים סתומים וחתומים בתנ"ך, שגם אחרי כל הפרשנים הם בלתי מובנים.

אלא שעל זה בדיוק בא הציווי "כתבו לכם את השירה הזאת" – לכתוב ספר תורה זהו מאמץ לא קטן, סופר מיומן כותב ספר תורה בשנה תמימה, כך גם ביחס ללימוד התורה. המאמץ משתלם, והתוצאה, מלבד הרחבת הלב והנשמה שלנו, תבוא לידי ביטוי גם בדור הבא – "כי לא תשכח מפי זרעו".

=======

הרב חיים מרקוביץ' עומד בראשות מחלקת הכשרות של המועצה האזורית גוש עציון, ומכהן כמנהל אגף שדרי"ם ב'איגוד רבני קהילות'