כמו בסרט עם דיבוב, כשהמלל לא תואם את השפתיים, כך הנחיות ונהלים של הממשלה לא מסתדרים עם מה שקורה בציבור.

כשיש שוטרים כולם שמים מסכות, כשאין מורידים לסנטר. כישראלים אנחנו אוהבים להושיט ידיים וללחוץ, לחבק אפילו, להיות סחבקים, להרגיש שנהלים ומוסכמות זה כבד וזה של בוקים שעושים רק מה שכתוב בספר. וזה באמת חלק מהיצירתיות והתעוזה הישראלית.

יש פה משחק שלא מתיישב עם המציאות. משהו לא עובד. החוק והנורמות לא מתואמים. הקורונה הפכה להיות כמו איזה אמונה שיש בה דתיים, חילוניים ומסורתיים. האם אתה מקפיד על ההנחיות כעל קלה וחמורה, או שמה אתה מסורתי שרק כשאתה בא להורים אתה שם מסכה כדי לכבד אותם. יש גם כופרים, שמאמינים שהכל קונספירציה של הממסד, ואולי אפילו שאין בכלל קורונה, אין שום ממצאים ארכאולוגיים שמוכיחים שבית דוד- סליחה וירוס הקורונה קטלני. או שזו שפעת עם יחסי ציבור (- מישהו אמר יורם לס?).

כבר כתבתי זאת, האמון הציבורי נשחק עוד לפני הקורונה, בגלל הקיטוב שנוצר כאן משלוש מערכות בחירות שהגענו אליהם לתיקו ותקיעות. ממשלת האחדות לא יצרה שום אחדות, וכל צד ניסה לחפור מנהרות לצד השני – לקראת הסיבוב הרביעי – במקום להילחם בנגיף.

מערכת המשפט ורשויות החוק שרק ביומיים האחרונים עמית סגל חשף את ערוותם, לא יכולים לעורר אמון, מנגד ראש ממשלה שמנצח כבר עשור על כל המערכות ומאשים אותם בריקבון וזורק בוץ ואחריות על כולם חוץ משאר על עצמו גם לא יוצר כבוד רב. רק הצבא זוכה כאן ליוקרה וענייניות, שאר הרשויות כולם על הגריל: השופטת המבצעת והמחוקקת – בכולם מוצאים פגמים.

פרויקטור קורונה שמונה לצורכי הטלת אחריות לכישלון, קבוצות לחץ שמנסות לדאוג רק לעצמם מבלי להסתכל בהיבט הרחב- כי התחושה שהמדינה גם ככה לא תספור אותך. כל זה מצטרף לשיסוי ארוך בין חלקים בעם. החרדים חושבים שרק עליהם אוכפים והחילונים עושים מה שבא להם, החילונים רואים את הפריבילגיות על החרדים למרות נתוני התחלואה שם. אלה אומרים שהם ישמרו קודם את הקורונה ואלו שהם ישמרו קודם והנגיף צוחק כל הדרך למיון.

האמון בשפל, המחלה כרגע אצל רובם בכלל לא מורגשת. סגר אם יבוא כבר לא יהיה כמו בפעם הקודמת לאחר שראשי המדינה הפרו אותו ברגל גסה כשכולנו הסתגרנו בבית מפחד המחלה הבלתי ידועה.

מה שצריך זאת הסברה

גמזו הצביע על הדבר העיקרי שצריך כאן וזה את אמון הציבור- אבל מכאן ועד גיוס האמון הכל השתבש באשמת כולם. צריך לעשות מכבש של הסברה, בשפה הערבית, לציבור החרדי, לבני נוער וילדים, למורים ולגיל השלישי. צריך לגייס ידוענים, זמרים ומובילי דעת קהל. צריך לרתום את כולם לשם כך. אבל קודם כל צריך שיהיה אמון בראשי המערכת. ונראה שהדבר הזה נסדק אצל חלקים גדולים בציבור, וכששם אין אמון, קשה לרתום את הציבור.

הקורונה היא חלק מהמשחק הפוליטי כמו אצל כולם. אין כבר טאבו, כמו שפעם לפחות היה נדמה לנו שיש לגבי מערכת הביטחון. אנחנו מאירים זרקור על מסיבה פה וחתונה שם, על כמה צעירים בלי מסכה כאן ודו"ח לא פרופורציונלי שניתן לאיזו ילדה. אבל זה לא שם. במאקרו נראה שחסר האמון, ההסברה ורתימת הציבור.

מנבחרי הציבור כבר התייאשנו שיגלו אחריות, אולי ההסברה תצליח להציל אותנו ואולי אולי תחלחל גם אליהם.