לאחרונה הצהיר ח"כ לשעבר יהודה גליק כי "חבל שהימין לא מוביל את שוברים שתיקה", מהדהד, אולי בבלי דעת, טענה ישנה של אורי אליצור.

ב-1994, עוד לפני שנעשה עורכו הראשי של 'מקור ראשון', כתב אליצור מאמר בשם "חטאנו שלא הקמנו את בצלם".

"מי מאיתנו לא ראה לפעמים אנשים רעים לבושים מדי צה“ל שמתעמרים בערבים ללא שום צורך ביטחוני. אני, למשל, זוכר שראיתי פעם נער חייל בן 18 דוחף בגסות ערבי זקן נשוא פנים," כתב.

"דווקא אנחנו, המעוניינים בהמשך השלטון הישראלי, היינו צריכים לדעת שהשלטון הזה לא יאריך ימים אם יושחת ויתאכזר, ולהבין שהוא יושחת ויתקלקל בדרך הטבע, אם לא יהיה גורם אזרחי, ביקורתי, עצמאי ותקיף שישמור על הגינותו ויוקיע בגלוי את השוליים המקולקלים שלו".

26 שנה חלפו מאז פורסם המאמר, 53 מאז שכבשנו את השטחים. מפעל ההתנחלויות שלח נציגים לרוב ממשלות ישראל. התקציבים שזכה בהם שימשו להקמת מאות ארגונים. לא "בצלם" ולא "שוברים שתיקה". היו כביכול נסיונות. זכור למשל "זכויות אדם כחול לבן", שהוקם בקול גדול ונעלם באיוושה קטנה. זה לא מקרי.

ההתנגדות לתוכנית טראמפ – לא מטעמי ביטחון ומוסר

הסיבה לכך נרמזת בהתנגדות מועצת יש"ע לתכנית טראמפ. ראשי יש"ע יודעים שזו בדיחה לכנות "מדינה" את את איי הבנטוסטנים (כינויי לאזורי חסות בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה) שמותירה התכנית לפלסטינים.

הם יודעים שחיילים ישראלים ישלחו עדיין להיכנס לבתי פלסטינים בארכיפלג ה"עצמאי" שלהם, ומחסומים צבאיים ימשיכו לבתר את הגדה.

יודעים ומתנגדים. לא מטעמי מוסר ולא מטעמים ביטחוניים – סידורי הביטחון שמציעה תכנית טראמפ אינם שונים מהותית מהמצב כיום – ההתנגדות היא למילה "מדינה", גם בגרסה ההומאופטית, המדוללת, שמציע טראמפ לפלסטינים.

מפעל ההתנחלויות נסמך על קידוש האדמה

אין לדעת אם התנגדות מועצת יש"ע לתכנית סייעה להסרתו הזמנית של הסיפוח מסדר היום, אולם היא בהחלט סייעה להסרת מסכות. מפעל ההתנחלויות נסמך על דיכוי מובנה, על קידוש האדמה על חשבון בני האדם שחיים בה. אני יודע שלא המתנחלים חפצים בדיכוי הזה – רבים היו מעדיפים שפלסטינים פשוט יעלמו – אבל הם מוכנים לחיות איתו.

לכן לא הוקם בצלם מתנחלי ולכן גם אליצור התמקד במאמרו ב"שוליים המקולקלים", מפגין את הכתם העיוור שאופייני כל כך למפעל שלו הוקדשו חייו.

המשך קיומו של מפעל ההתנחלויות תובע את המשך העריצות הצבאית בשטחים. אין אפשרות ריאלית אחרת, מלבד טרנספר ורצח עם. לא מפתיע שגם למפלצתיות הזו נמצאו קונים, חלקם חברי כנסת.

מעט מאופיה של השליטה שלנו בשטחים גם אליצור רואה: "האזרח היהודי בארץ מוגן ברבדים רבים של הגנה. יש חוק ויש בג“ץ ויש עיתונות […] האיש הערבי בלתי מוגן לחלוטין מול השלטון הישראלי".

בהתנחלויות רואים בחיילים אלימים תופעה זניחה

בזמן שבהתנחלויות מתפלפלים על "ממי כבשנו את האדמה", מטרים מהם חיים פלסטינים שחיילים נכנסים לבתיהם מדי לילה, שמחסומים הם שגרת חייהם, שאינם טורחים עוד לבקש היתרי בנייה שלא יקבלו.

חיילים אלימים תמיד יהיו, אבל ההתמקדות בהם היא חלק משיר הערש המאלחש: אלו רק כמה מהתפוחים שרקובים, לא המטע. חיילים אלימים יכולים לפרוח רק במציאות שבה ישנם בעלי זכויות ונטולי זכויות. וזו המציאות שמפעל ההתנחלויות דורש לתחזק.

כדי שההתנחלויות יתקיימו, נערים בני 20 צריכים להפוך לשליטים בפועל של המרחב שהם הוצבו בו. הם מחליטים לאיזה בית פלסטיני יכנסו החיילים שלהם הלילה. הם מחליטים את מי לעצור במחסום, וכמה זמן "יתייבש" שם הפלסטיני.

המתנחלים מוכנים לחיות עם העוול

החייל האלים הוא השעיר לעזאזל האולטימטיבי. קל להתמקד בו, ולא במערכת שהעניקה לו את כוחו המוחלט, כדי שתוכל להמשיך לשלול ממיליונים את זכויותיהם.

לכן מתנחלים לא הקימו את בצלם, את שוברים שתיקה או את ארגון יש דין. לכן גם מעט המאמצים שמפנה הממסד המתנחלי לזכויות אדם, ימשיכו להיות מוקדשים לתקיפת הארגונים הללו.

מפעל ההתנחלויות מבוסס על עוול, ולכן מתאמץ להסיט ממנו את עיניו. רבים ממנהיגי המתנחלים ראו חייל דוחף בגסות זקן נשוא פנים, הם פשוט היו מוכנים לחיות עם זה.