בפרשת השבוע כתוב "ביומו תתן שכרו". עניין מצווה זו היא לתת את שכר העובד השכיר בסיום יום עבודתו, ולא לאחר בתשלום השכר.

ספר החינוך מסביר שכל שכיר עובד בכדי להתפרנס. הוא צריך כסף בכדי לממן את צרכי משפחתו ולכן כשהוא סיים את עבודתו מחויבים לתת לו את שכרו.

גם המעביד שנותן את השכר בזמן מרוויח בכך שהוא מרגיל את נפשו במידת החמלה והחסד, ועל ידי כך הוא עושה את עצמו כלי קיבול לקבל את החסד והשפע האלוקי.

האר"י כותב: ביומו תתן שכרו – ראשי תיבות: שב"ת. כל מצווה ומצווה יש לה סגולה פרטית. הסגולה הפרטית של מצוות 'ביומו תתן שכרו', היא שבשבת של אותו השבוע בו התקיימה המצווה, המעביד ששילם את השכר בזמן יקבל תוספת שבת ונפש יתרה – מעבר למה שכל יהודי זוכה מעצם בואה של השבת.

עניין נוסף, כותב האר"י: כל המצוות ולימוד התורה שאדם עושה בימות החול ובכך עובד את הקב"ה, מביאות לכך שהאדם יקבל תוספת קדושה בימי החול של השבוע, ובכך הוא מקבל מהקב"ה שכר על עבודת ה' שהוא עושה מדי יום – כפי שכתוב, ביומו תתן שכרו.

זאת ועוד: כל יהודי מקבל נשמה יתרה כשנכנסת השבת. כאשר עסק בתורה ובמצוות בימות החול של השבוע, ובכך כאמור זכה לתוספת קדושה במהלך ימות החול של השבוע, אותה קדושת ימי חול מתחברת עם קדושת השבת ובכך הקדושה שהאדם מקבל גבוהה יותר, והדבר רמוז בראשי התיבות – שב"ת.