ככה זה נראה מגובה הקומה השנייה בשיכון שדרותי: 2:20 לפנות בוקר. שריקת כיפת ברזל מעירה אותי. שתי שניות נוספות ואני בריצה לבנים שלי, בחדר השינה הסמוך. הבכור שלי מזנק על הרגליים. מזכיר לי ימים נשכחים של טירונות. הקטן מתעורר מאיזה חלום, רועד, שואל בקול שבור "מה קורה?". אזעקת "צבע אדום" נשמעת, כשאנחנו רצים לממ"ד. לפני שאנחנו מגיעים נשמעים פיצוצים עזים. "הפעם זה ממש קרוב", אומרים הבנים שלי. עוד לילה שגרתי בשדרות.

בארץ ללא חסד, צריך לברך על כל חסד. כחמישה חודשים של שקט יחסי הרוויחה לנו הקורונה. חמאס סגר את עזה והתמקד במענה למגיפה העולמית. השבועות האחרונים כבר נראים כהמשך ישיר של שלוש השנים האחרונות. שריפות ובלוני נפץ. תגובות של צה"ל. רקטות. עוד תגובות של צה"ל. עוד ירי ועוד בלוני נפץ ותבערה. באפריל הקרוב "נחגוג" 20 שנה לקסאם הראשון שנחת בשדרות. מאז, אנחנו נעים באותו תסריט מוכר.

על הצד של חמאס אין להכביר מילים. ארגון איסלאמיסטי אלים, השולט בכוח הזרוע ברצועה הצפופה בעולם. לצידו, ביחסי אהבה – שנאה, ארגוני קנאים נוספים. כשהביקורת ברחוב העזתי מתגברת, וכשהעוני המחפיר מגיע למחוזות הלא ראויים לחיים, החמאס מפנה את הקיטור לישראל. לעיתים נדמה שהאויב הראשי שלו יושב ברמאללה. אנחנו רק המנוף.

זה מה שקורה מעבר לגדר. בואו נדבר על עצמנו. למה? כי אנחנו לא קורבן. אנחנו המדינה החזקה במזרח התיכון. החמאס לא מאיים אסטרטגית על ישראל, אבל מלחמת ההתשה הזו הופכת לאיום אסטרטגי, כאשר האמון הסדוק שלנו במדינה, נשבר לגמרי.

מדי כמה חודשים נכנס שר ביטחון חדש. אין לו הרבה זמן "להטביע חותם", כפי שהתקשורת ואוהדיו הפוליטיים דורשים. אז מה הוא עושה? משתמש בכוח. או בעוד יותר כוח. הוא מחזיק פטיש וכל בעיה היא מסמר. הוא בספרינט חסר נשימה לסיום הקדנציה, ולא בהליכה ברורה לכיוון פתרון.

כוח הוא כורח המציאות. לעיתים הוא הפתרון הגרוע ביותר. מדינה מחוייבת בהגנה על תושביה. ולנו יש כוח כדי לממש את החובה הזו. עד כאן זה הסיפור הפשוט והטקטי.

הסיפור המורכב והאסטרטגי הוא פתרון הבעיה מן השורש. ושם, אומרים גם מפקדי צה"ל שוב ושוב, מיום סיום 'צוק איתן' ובכלל, הכוח הוא מאוד מוגבל. ושם, הם ואחרים אומרים, צריך לבוא מהלך מדיני. מסובך? בהחלט. מורכב? ללא ספק. אבל, זו המשימה. לא באנו ליהנות.

לפני ימים אחדים התבשרנו על הוצאת היחסים עם איחוד האמירויות לאור. "שלום תמורת שלום" זועק הקמפיין של ביבי. הכל נפלא. באמת. אבל, הבעיות שלנו מורכבות יותר. הן לא כוללות מלחמה או סכסוך על שטח וטריטוריה עם איחוד האמירויות. הן כוללות סכסוך כואב ומדמם עם שכנינו, הפלסטינים. וזה תפוח האדמה הלוהט שעל המנהיגים שלנו לחלץ, לטובת ילדי שדרות, אופקים וכיסופים.

בקיץ 2014 אירע שבר נורא, מלחמה של למעלה מ- 50 יום, שגבתה קורבנות רבים. בקיץ 2014 גם הצלחנו, בפעם הראשונה והאחרונה עד כה, לחבר אנשי שמאל וימין, משדרות, אשקלון, נתיבות ואופקים עם אנשי הקיבוצים באשכול, שער הנגב וחוף אשקלון. אמהות ואבות, ואחרים. כולם, תחת הקריאה להסדר מדיני. "בטחון אמיתי – הסדר מדיני" קראו הפלריגים שתלינו בכל רחבי עוטף עזה. לצערי, הם רלוונטיים היום מתמיד.

לא נתניהו ולא החליפי לנתניהו, בני גנץ, מכוונים את המצפן הזה כראוי. שניהם לא רואים בעיניים את הילדים שלנו, שמכירים מציאות אחת ויחידה. הם ממשיכים לשפוך שמן על המדורה, ולהבטיח שהיא תכבה. ממשיכים להטיח את הראש של ילדינו אל הקיר, ולהישבע שהפעם תהיה תוצאה חדשה.

מי שמתיימר להיות מנהיג צריך להכניס ידיים לאש. רק כך ימצא פתרון, לטובת הילדים שלנו. לטובת אברה מנגיסטו והישאם א- סייד, שבשבי החמאס. לטובת הבאת אורון שאול והדר גולדין לקבר ישראל.

וכן, גם לטובת ילדי עזה, חצי מאוכלוסיית הרצועה (חציון הגיל שם הוא 14), שגדלים למסלול התנגשות נוסף עם ילדינו. הגיע הזמן שנאהב שלום ונרדוף שלום, כי אין דרך אחרת.

=======

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם, תושב שדרות וממייסדי מועצת הנגב