השנה היא שנת 2021. מדינת ישראל סיימה מערכת בחירות רביעית בתוך פחות משנתיים. בנימין נתניהו, על אף מספר המנדטים הגבוה שהליכוד זכה, החליט להעביר את שרביט השלטון לחברי מפלגתו ההמומים. ככל הנראה מערכת הבחירות האחרונה התישה את הגאון הפוליטי בן ה-71. מעל עשור בתור ראש ממשלה במדינת העקשנים – החליט להניח את המפתחות ולהתפנות לטיפול בהליך המשפטי נגדו כאדם פרטי.

החלטתו הפתיעה את כולם. מעריציו זעקו מרה. מתנגדיו פצחו בריקודי שמחה. אף אדם לא נשאר אדיש לעזיבת "מלך ישראל" את כס הממשל. אוהביו ראו בכך חורבן הבית, שונאיו קיוו כי הנה הגיעה עת הגאולה. ההפגנות התחלפו באירועי אבל או שמחה – בהתאם לפוזיציה. הפרשנים הפוליטיים לא ידעו נפשם מרוב ציוצים במשדרי החדשות (ובטוויטר). התועמלנים הפעילו את כל אמצעי המדיה החברתית שברשותם כדי לקדם את המועמד הבא לראשות הממשלה – בנימין גנץ, גדעון סער, נפתלי בנט, ישראל כץ, יאיר לפיד. אהוד ברק אף הציע בפייסבוק להחזיר את אהוד ברק לראשות הממשלה. מאות עשו לייק על ההצעה הזו. רק מאות. מצעדים מרשימים של פוליטיקאים מתרגשים נוכח העובדה שכס ראשות הממשלה קרוב אליהם יותר מתמיד, ומכל עבר מאות אלפים המביעים בהם תמיכה או מפגינים כנגדם סלידה.

"ניצחנו" קראו המפגינים בבלפור. "הדמוקרטיה תשרוד בזכותנו" המשיכו הללו לצעוק בשמחה. "לעולם לא תצעד לבד" קראו המפגינים האחרים בבלפור. "הדמוקרטיה לא תשרוד בלעדיך" המשיכו הללו לבכות בקול בגדול. אנחת רווחה נשמעה מכלי תקשורת רבים. יודעי דבר טענו שגם משדרות המשפט והאקדמיה נשמעו קולות של הקלה ואף יש שברכו 'מזל טוב' על ההחלטה. טורי הדעה הפליגו בתרומת הלחץ הציבורי (ועל תרומת טורי הדעה) בהתשת נתניהו. יש מן אנשי התקשורת שרמזו כי מרגע שהודיע נתניהו על פרישה – מחפשים הם עבודה חדשה.

כולם טעו. לא גאולה ולא חורבן.

תומכי נתניהו גילו שלכל אדם יש תחליף. אולי הוא קצת חסר ניסיון, אולי הוא טועה פה ושם, אולי הוא לא מרשים וכריזמטי כמו נתניהו (לא אולי. בטוח לא). אבל גם לאחר פרישת נתניהו – מדינת ישראל ממשיכה להתקיים ולהתחזק. ישראל היא מדינה, היא לא ראש ממשלה.

מתנגדי נתניהו התעוררו למציאות קשה – לפיה האידיאל המאחד אותם, הכוח המניע את מחאתם, התשוקה שבערה בהם – כבר אינם קיימים. משבר זהות. משיח שקר. המחליף של נתניהו הרי לא הגיע ממחוזות השמאל. חלקם אפילו העזו להודות שהם מתגעגעים לנתניהו "הממלכתי".

והמחליף של נתניהו? 'ריבאונד' קלאסי. משווים ביניהם בכל נשימה וצעד. בשנותיו הראשונות הוא היה צל חיוור – לטוב ולרע – של נתניהו. בעצם גם השני והשלישי שהגיעו אחריו עדיין הילכו תחת הצל של נתניהו וניסו להיכנס לנעליו הגדולות. תלו את הצלחתם בענפיו הגבוהים או האשימו את כישלונם בשורשיו העמוקים. האדם פרש – אבל האובססיה נשארה.

בסופו של יום, עולם פוליטי כמנהגו נוהג ומה שהיה הוא שיהיה. לא גאולה ולא חורבן. אותה פוליטיקה טובה ורעה תמשיך לנהל אותנו. אז בואו ניקח נשימה עמוקה, אולי גם לגימה משתייה קרה. נכיר בעובדה שהבחירות הרביעיות יתקיימו בשנה הקרובה – וגם אם נתניהו לא יפרוש מיד אחריהם, הוא בסוף יפרוש בעשור (או בגלגול) הבא.

=======

ד"ר שאול שארף, מרצה במרכז האקדמי פרס ברחובות