כולנו מכירים את הסיפור על שריפת האוצרות בירושלים על ידי שני מחנות לוחמים שנאבקו להגן על ירושלים. אנשים שמסרו נפש על הגנת העיר ועל חירות עם ישראל, אבל לא ידעו איך לקיים ויכוח. בסופו של דבר הם החריבו את ירושלים.

יוסף בן מתתיהו כותב בספרו כי כשטיטוס נכנס לירושלים וראה את עובי וחוזק החומות הוא אמר כי אילולי המריבה שבין היהודים בירושלים הוא לעולם לא היה יכול לכבוש את העיר הזו.

תיקון גדול על החטא הזה שהיה באותו יום היה במאבק על גוש קטיף.

הייתי שם בגירוש וראיתי את אצילות הנפש של האנשים שמוכנים לשלם את היקר להם מכל ובלבד שלא תהיה מלחמת אחים. אנשים שנבגדו על ידי ראש הממשלה שהפר הבטחות מפורשות, על ידי מערכת המשפט שעיקמה את כל החוקים, "מומחי" הצבא שלא העזו לומר את דעתם, תקשורת מכפישה ומעלילה. פרקליטות שהתגייסה לעקירה. מערכת דורסנית שהיה מגיע לפעול נגדה בכל דרך אפשרית, והם לא השיבו להם כמידתם.

כל הסיבות הטובות שבעולם היו להם להבעיר את המדינה והם החליטו לא להיכנס למלחמת אחים. לא להלחם כמו שהבדואים נלחמים על אדמה שאינה שלהם. הרבה אומרים כי אם הם היו נלחמים כמו הבדואים, הם לא היו מגורשים, וכנראה זה נכון.

אבל המחיר היה קריעה מהמדינה וקריעה בתוך המדינה. וכל היכולת שלנו להילחם מול כל אויבינו הוא באחדותנו.

תושבי גוש קטיף שילמו מחיר גדול ונורא. אני לא יודע אם יש עוד חברה אחרת במדינה שהייתה משלמת מחיר כל כך גדול בשביל האחדות. מי יודע אולי זו הכפרה שאנחנו כעם משלמים על חורבן ירושלים שהיה ממש באותו יום.