הכוכבת ואושיית הרשת הסרוגה, ענהאל שמואלי, פרסמה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה בו שיתפה את תחושותיה מהאיחולים והברכות שהיא מקבלת מאז נודע שהיא צפויה ללדת בת רביעית.

"אולי התגובות מגיעות בכלל מכוונה טובה ותמימה. אבל אנחנו לא יודעים כמה שאלה תמימה יכולה להפוך את עולמם של זוג הורים בציפייה", כתבה שמואלי.

הפוסט המלא של ענהאל שמואלי

הפוסט הזה מוגש כשירות לציבור. מאז שבישרנו על ההיריון וקיבלנו את ההודעות המתרגשות, ואת 'בשעה טובה'.

אחרי שלוש בנות הגיעו מטר של תגובות: "אז סוף סוף בן? אתם לא מספרים, בטח כי זה בן?!". "לעקיבא מגיע שיהיה לו בן!"

עד לאותו הרגע בכלל לא חשבתי או רציתי בן, לא במודע ולא בתת מודע. ואז ערב אחד עקיבא חזר הביתה ואמר לי בתדהמה: "כולם שואלים או רוצים בשבילי בן כאילו שזה סמל לחיים נורמליים ומאושרים".

אני, שציפיתי לילד הרביעי, כלל לא חשבתי שיש "פריבילגיה" לבחור את מין העובר כי שום דבר לא ברור מאליו. מבחינתי בת, בן, תאומות, כל דבר, רק שיבוא כבר. ובכל זאת, תחושת הלחץ וכמות השאלות גרמו לי לרגע אחד בלבד לתהות על קנקני. שאלתי את עקיבא: "תכלס,זה משנה לך?!". הוא מיד ענה: "זה צורך חברתי. זה לא הצורך שלי, אני מאוהב בבנות שלי".

פתאום קלטתי את גודל הבעיה. הצורך החברתי. לבנים ובנות. כאילו משהו חסר במשוואה. עד שלא תמלא את הציפייה החברתית של בן ובת, לא השלמת את המשימה.

כשהגיע הרגע וגילינו שזו בת. כל כך שמחנו. מבחינתנו לא מדובר ב"עוד" בת. מדובר במתנה. פלא הבריאה. זכות שכל כך לא ברורה מאליה.

ומרגע ששיתפנו, התגובות נעות בין ברכות מפרגנות ומרגשות כמו "אין על בנות", לבין "לא נורא, אבו אל בנאת" או "אל תתייאשו, הבא יהיה לכם בן".

ושוב אני תוהה; מהיכן מגיעה המחשבה שהשמחה נעוצה במשוואה כזו או אחרת. שהתמונה המשפחתית לא מושלמת עד שאין סימטריה בין מספר הבנות והבנים. גם כשיש שני בנים ובת תמיד תבוא השאלה ומה עם עוד בת?!.

אבל בעיקר אני תוהה לעצמי במה התגובות האלו תורמות? הרי בינינו זה לא שהן יכולות לשנות. ובכל זאת מה הן כן עושות? הן לא נעימות. הן מתסכלות. הן גורמות לך לתהות על קנקנך וחלילה לפגוע בשמחתך. הן עלולות לפגוע בשלום בית כי אולי זה יושב על נקודה רגישה. על ציפייה. על חלום. על רצון שלה או שלו.

אני יודעת, שאולי התגובות מגיעות בכלל מכוונה טובה ותמימה. אבל אנחנו לא יודעים כמה שאלה תמימה יכולה להפוך את עולמם של זוג הורים בציפייה. משום שבסוף אין לנו שליטה ולא בחירה. ואולי זה סוד הבריאה; להיות מאושר בחלקך מבלי כל ההכתבות והציפיות החברתיות שבאות עלינו כמו גשמי ברכה.

אז בפעם הבאה שתשמעו על חברה שמצפה פשוט תברכו אותה, בשעה טובה איזו שמחה.