פותחים אנו השבת חומש חדש – חומש דברים. מיוחד הוא חומש דברים בתוכנו וסגנונו. משה רבנו שבתחילת נבואתו טען ש"לא איש דברים אנוכי" זוכה לחומש שלם שכל מהותו דיבור ונאום שלו עצמו. דיבור אמיתי וקרוב של משה לעם ישראל, ללא מתווכים וללא שליחים. חז"ל תמצתו זאת במילים: "משה מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ב). יחד עם זאת, בפתח הספר אנו נפגשים עם רשימת מקומות שכלל איננה מחמיאה למסעות בני ישראל במדבר: "מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן" (רש"י).

אחד המקומות המעניינים אותם מציינים חז"ל הוא: "דִי זָהָב". מה התרחש באותו מקום? מסביר התרגום אונקלוס: "ועל דעבדו עיגל דדהב" – כלומר, התרחשות חטא העגל הייתה במקום הנקרא "די זהב". בגמרא במסכת ברכות מתברר שהמיקום הגאוגרפי של "די זהב" לא היה אלא מיקום נפשי, מעמד רוחני של העם באותה שעת חטא: "כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל". בני ישראל אומרים "דַּי!" לעושר החומרי לו זכו, וזה הגורם לחטא העגל. מה פשר הדבר?

הממון והאינטואיציה

פעמים רבות מושגים כמו "ממון" ו"הון עצמי" יוצרים במוחנו ציור של חמדנות ורדיפת בצע. בכתבים הנוצריים, הממון מיוצג באופן שלילי עד כדי כך שרדיפתו מוזכרת כאחד משבעת החטאים עליהם מתחייבים מיתה. גם במיתולוגיה היוונית מוזכר הממון בצורה לא זוהרת במיוחד, כאשר 'פלוטוס' הוא אל העושר והממון המחזיק בידו את כל השפע העולמי. אנו נזהרים מאוד מאנשים חומדי ממון, עד שלפעמים אנו יכולים לזהות בעצם הרצון לרכוש רב – פגם בפני עצמו. הרי כבר אמרו חז"ל "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"! אם כן, במה שונה יחסנו לממון משאר העולם?

"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" – שלילי?

לפי היהדות, השאיפה לממון איננה אלא ביטוי של אחת מנטיות הנשמה. הנשמה של האדם, מטבעה שייכת למרחבים, לשלמות, לאין-סוף. בכל תחום שהוא רוצה האדם להיות טוב יותר; בלימודים, בעבודה, בחברה ובבית המדרש. תכונת השלמות, גם באופן לא מודע, מניעה את כל חיינו. התכונה הזו קשורה לכך שנוצרנו בעולם גבוה יותר מהעולה הזה, ולכן הצד המקורי שלנו לא מכיר גבולות וחולשות. העולם הזה, הנמוך, הוא שמסב לנו את הצער שבגבול. הפער בין המקור האלוקי לבין המציאות המוגבלת – הוא המקור לכל הבעיות המוסריות.

אם כן, האם הרצון לממון שלילי בשורשו? וודאי שלא. להיפך, הוא מעיד על נפש בריאה. אך מתי הוא יוצא לפועל באופן בריא ושלם? כאשר כוחות הנפש הפנימיים של האדם נמצאים גם הם בשאיפה מתמדת של שלמות. בשעה שהמחשבות, הרצונות והדמיונות של האדם עסוקים גם הם בשלמות תמידית, הן בתיקון המידות והן בתיקון העולם – אזי המרקם השלם של האישיות נעשה מתוקן. במצב כזה האדם מסוגל להוציא את ממונו האישי מכיסו לטובת הזולת, כי הוא מבין מה מטרת הכסף. העולם הזה מסוגל להיות "עולם שכולו טוב", אך הכל תלוי באיזון וביחס הנכון שנותנים לכוחות הנפש.

הפתרון – באיזון

הקב"ה הטביע בנפש האדם את שאיפת השלמות גם בתחומים החומריים. לכן הוא העניק לבני ישראל מיד עם צאתם ממצרים שלל רב מאוד. השלל הזה אפשר להם לצאת מעבדות לחירות, מתלותיות באנשים אחרים לעצמאות חומרית. מה המטרה של העצמאות הזו? אין זה אלא כדי שיפתח האדם את נשמתו לרבדים עמוקים יותר. מתוך שיכיר האדם את שאיפת השלמות בחומר, כך הוא ילמד להכיר אותה ברוח. כאשר שתי השאיפות הללו מהלכות בצוותא – הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחדיו.

ב"דִי זָהָב" בני ישראל חטאו. הם אמרו "דַּי!" לחומר, ומתוך כך גם אמרו "דַּי!" לרוח. עשיית עגל הזהב היא סגידה למעשה ידי אדם. זו השתחוויה לתרבות יצירה אנושית שהיום היא כאן ומחר בפח המחזורית ההיסטורי. מי שיודע להכיל נכון את השפע החומרי, לעולם לא יאמר די לשפע הרוחני. השפע הזה יהיה משוש כל חייו. הפתרון למתח הזה הוא באיזון, ביכולת להלך בין שני הצירים במקביל, ביכולת לומר לפעמים די לחומר, אך לעולם לא לומר די לעולם הרוח.