היזם והפעיל החברתי זיו שילון, שנפצע במהלך הלחימה ברצועת עזה, פרסם בעמוד הפייסבוק שלו פוסט ארוך בו הוא משתף בתחושות הקשות איתן יצא מההפגנה שנערכה שלשום בכיכר רבין.

הפוסט המלא של זיו שילון

התקשיתי להירדם וחלטתי לכתוב לכם. הרגשתי שטעיתי. מודה ועוזב ירוחם.

לא טעיתי בכך שרצתי 15 ק"מ מרמת השרון לתל אביב בשביל לשמוע את זעקת העם שעבורו נלחמתי. לא טעיתי בכך שהלכתי לשמוע צעירים שפורקים את כאבם על התקופה המרה הזו. לא טעיתי בכך שסיכנתי את עצמי, הרי חבשתי מסכה ועמדתי תמיד רחוק לפחות 2 מטר מכל אדם זר אותו פגשתי. לא טעיתי בכך שעמדתי כתף אל כתף עם הקולות להם אני מנסה לסייע להם כבר חודשים בכל דרך אפשרית. לא טעיתי בכך שאני חש חמלה ומזדהה עם אחיי שנמצאים בערפל.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

מפגין במחאת העצמאים מנפץ את דלת בנק דיסקונט. (צילום: יאיר טל)

טעיתי בכך שהייתי תמים מספיק לחשוב שהפעם לא יעזו לקחת את הכאב הזה ולקדש באמצעותו את הקרע. טעיתי בכך ששיערתי שלא יעלה על הבימה הזו אדם אנוכי מספיק לפגוע בזעקה של אזרחים שחייהם התהפכו ברגע, באמצעות דברי שנאה כלפי ראש ממשלה. טעיתי בכך שחשבתי שהדבר הזה שינה אותנו.

אני חייב לומר לכם, בידיעה אעורר תגובות מצקצקות: לכל השונאים של ראש הממשלה – תתביישו. אם ראש ממשלה, שבכפוף להחלטותיו לחמתי 7 שנים, ישב מאחורי סורג ובריח, ליבי יישבר לרסיסים. המראה של מנהיג, שעומד בראש המדינה הזו כבר מעל לעשור, עומד בפני שופט גורם לי כבר היום לבחילה וצמרמורת.

הידיעה שצו בית משפט ולא ציבור הבוחרים יכריע בהחלטה מי יוביל את הספינה המורכבת הזו, תדיר שינה מעיניי. המבט באדם נערץ בעיני רבים, כזה שליווה גם אותי בדחיפה ובמילה טובה, במכתב ובשיחה בכל אירוע משמעותי שחוויתי, לטוב ולרע, מאז אותה פציעה, ירסק אותי מבפנים. התמונה בעיתון של ראש ממשלה כדוגמת נתניהו מלווה בשוטרים, לא תצא לי מהראש לעולם.

הדבר האחרון שאני רוצה לראות זה את ביבי בכלא – זו תהיה, בוודאי אחרי אולמרט, תעודת עניות למדינת ישראל.

ובאותה נשימה, לכל אלו שאינם מאפשרים ביקורת על ראש הממשלה – תתביישו. מדוע הזריקו לכם (מה זה לכם? לנו. על מי אני עובד?) מדוע הזריקו לנו למוח שביקורת על החלטותיו של ראש הממשלה היא אסורה. ממתי העם הזה, שגדולתו היא בכך שקרא תיגר כמעט על כל מוסכמה, שניצח מנהיגים אפלים והקים מדינה, שבנה כאן בית יהודי גאה ואיתן, שמוביל בגאון את המדע, הטכנולוגיה, הרפואה והמחקר, ממתי העם הזה גזר על עצמו לא להטיל ספק? ולמה לעזאזל? מי שמביע ביקורת שונא את נתניהו? שונא את המדינה? למה כבר לא ניתן בשום צורה לשפוט התנהלות לגופו של עניין? למה אותו בר דעת שמשבח את נתניהו בפעולותיו המבריקות, לא יכול להביע את ביקורתו כאשר הוא מרגיש שההתנהלות לא הייתה מספיק טובה.

הכל הפך שחור או לבן, אלו שבמחנה 'ביבי הקדוש' לא מוכנים להביע את כאבם גם כאשר אין להם אוכל בצלחת, רק שלא יגידו חס וחלילה 'אתם לא בעד ביבי'. ומן העבר השני מחנה 'ביבי השטן' שלא מוכנים להכיר בשום דבר חיובי שהאיש עושה ועשה כאן כבר שנים. מה נדפק איתנו ה׳? למה השנאה הזאת? ולמה העיוורון? איך הפכנו להיות שני קטבים שביניהם נהר שלא ניתנת למעבר?

אז אתם יודעים מה? אני קופץ לנהר. לא פחדתי מעולם לשחות, גם כשלקחו לי את הידיים. להיפך הפכתי נחוש יותר לצלוח ים סוער. לוחם הייתי ולוחם אשאר. אז אני קופץ לתוך הסכנה כי אני אוהב את המדינה הזאת אהבת נפש, אני מחובר אליה בדמי ובדם אחי לנשק תרתי משמע. אני מוכן למות עבור הדגל המדהים הזה וגאה לחיות עבור כל חיוך של ילד ישראלי שגדל כאן יהודי, מוסלמי, נוצרי או דרוזי. אני קופץ לנהר הזה בניסיון קלוש לבנות בו גשר, גשר של ביחד, גשר של תקווה, גשר של מעשים טובים נטול דעות קדומות. גשר שעליו אפשר לחבק את ביבי ולהעביר עליו ביקורת. להעריץ את גנץ ולבחור בבנט, להאמין ליאיר מעומק הלב ולהתרגש שדרעי וליצמן מצטטים פסוקי קודש. להתמלא גאווה שסמוטריץ׳ מדבר על העם היהודי ולהקשיב בשקיקה לנאום של טיבי ביום השואה.

לא אני לא פרווה, אני אוהב אדם. וחונכתי להקשיב לכל אדם שמשמיע את קולו – בערבית, אנגלית או עברית. לא אני לא פופוליסט, אני אומר מה שאני חושב – אם צריך לבקר את רוה"מ אבקר ולא אעצום עיניי – זו חובתי. בשעה בה אני מתפוצץ מגאווה שהוא ראש הממשלה שלי אצרח זאת בלי חשש. כך גם לגבי מנהיגים אחרים, מהמגזר הציבורי והפרטי, הצבאי והדיפלומטי.

לא, אני לא מבולבל או מזוגזג אני פשוט לא בוחר צד. כי מבחינתי אין צדדים, יש אמת. כמו שאני רואה אותה. אמת אחת ויחידה ולעיתים גם היא ניתן לפרשנות. אמת שעבורי היא מעל הכל – טובת העם הזה. אני מתחייב שאלחם בכל מי שמאיים עליו ואחבק את כל מי שרוצה בטובתו, גם אם זה בדיוק אותו אדם.

תעלו על הגשר חברים, ימין ושמאל זה חרטא. על ציר הזמן ההיסטורי החלטות ספציפיות נזכרות ולא השאלה מאיזה צד היה מקבל ההחלטה.

ולגבינו, אני בוחר באמונה ולא בתמימות לדבוק בכך שאנו אנחנו עם אחד ולב אחד ורק ככה ננצח, אנחנו עומדים בפני שנה תקדימית. רק אם נשכיל לחזק את המנהיגות לצד העברת ביקורת כשזו נדרשת. להביע עמדה וגם להודות בטעויות, לשמור על מרחק וגם להרגיש קרובים בנפש, רק , אבל רק אז – יש לנו סיכוי לנצח.

אוהב אתכם עם ישראל – תודה שהפכתם אותי למי שאני היום. תאהבו אחד את השני ותקשיבו – זה באמת באמת נצרך עכשיו.