ממשיכים אנו גם השבוע עם מסעותיו של דור המדבר – דור דעה. הפעם, במוקד פרשת השבוע, מתעוררת פרשה חדשה: קרח ועדתו פותחים במרד פוליטי כנגד משה ואהרון. בקריאה ראשונה אין ספק כי המחלוקת עניינה אחד – מלחמת מעמדות ושררה מצד קרח ובני בריתו כלפי מעמדם של משה ואהרון. מתגובתו של משה רבינו אכן כך הדברים מובנים: "לא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם".

גם דמויותיהם של דתן ואבירם, שותפי קרח במרד, מצוירות במדרשים כבעלי עבר מפוקפק, כאלו שקופת שרצים מאחוריהם. האידיאולוגיה של המרד אינה לפי זה אלא דמגוגיה המסתירה את שאיפתו של קרח להשגת עוצמה פוליטית, עבורו ועבור בעלי בריתו.

עומק טענת קרח

עד כאן עולה הקריאה הראשונה והפשוטה של פרשייה מביכה זו. אלא שבמקורותינו מצויה אופטיקה אחרת בלתי צפויה, ההופכת את קרח לגיבור שיש בו הרבה מן החיוב. כיוון זה מגיע לשיאו בדברי אחד מענקי הקבלה, האר"י – ר' יצחק לוריא אשכנזי. האר"י מפנה אותנו אל דברי הפסוק "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" (תהילים צב, יג) ומצביע על האותיות האחרונות של שלוש מילים היוצרות את השם 'קרח'. קרח נענש, האדמה בלעה אותו, ואף על פי כן – קרח הלוי יהיה כהן גדול לעתיד לבוא.

טענתו של קרח לפני משה ואהרון היא: "רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". באופן פשוט, חוצפה ועזות-רוח נודפות ממילים קשות אלה. אולם באופן עמוק, קרח הוא מהפכן גדול, אידיאליסט השואף אוויר פסגות, מנהיג הדורש שוויון בקדושה בקרב כל ישראל. כנגד איש האוטופיה ניצב משה הריאליסט, היודע שאם האוטופיה תתממש, אזי עלולה המציאות להיות גרועה יותר ואף קטסטרופאלית. משימתו של משה קשה מנשוא. היכולת לאזן, להשקיט ולמתן כוחות רדיקאליים הלועגים למציאות הקטנה הנוכחית, בייחוד בשנות המדבר – אינה פשוטה כלל.

בין מהפכנים לשמרנים

המחלוקת הזאת נמצאת בחזית המאבק בין רדיקלים לשמרנים, גישות אותן נוכל למצוא בגוונים רבים ותחת שמות שונים. בחזונם האופטימי מאמינים המהפכנים כי יצליחו להוביל לשינוי חברתי, מדיני וכלכלי בסביבתם, ובכך לגאול את העולם מחסרונותיו. השמרנים מסתכלים על מהפכנים אלה בעין חדשנית ופסימית; לקחי הטראומות ההיסטוריות של המהפכנים מן העבר דורשים זהירות רבה,

משה רבינו איננו 'שמרן' במובן ההמוני של המילה, אלא בעל ראייה חודרת ומדויקת. משה מכיר את יצר לב האדם, הוא מכיר היטב את מצבו הרוחני של עמו ואת התהליך העמוק שהנפש האנושית עוד צריכה לעבור כדי לעלות למדרגת ה'קדושה'. אכן, אומר משה לבלעם, העדה בכללותה אכן קדושה בפנימיותה, בעומק נשמתה, אך במדרגתה הנוכחית היא עוד רחוקה משם. כדי להגיע למצב שההנהגה הרוחנית תהיה פתוחה לכל, יש עוד שלבים רבים שצריך לעבור בדרך.

אוי לו לעולם אם האוטופיה של הקדמה המדעית תתגשם במדינות פרימיטיביות במוסריותם, והן תשגנה את סודות הידע המדעי המתקדם והמחריב. קרח מבקש לתת אטום רוחני לאומה שמתלמדת להכיר את עצמה. הזיווג הזה מסוכן ביותר, ועל כך עומד משה רבינו וכואב.

קרח טעה, לא ברצון או בחלון אלא בתזמון ובאופן הצגת הטענות. בשל כך, אותיות רק חותמות את הפסוק "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח", כאומרות – בסוף הרגרסיה האנושית עתיד חזונו להתגשם.