חלק אחרון על חורבן תוכנית המאה: הצד האלוהי. ראינו הצד הלאומי-בטחוני-עממי, הצד הדתי-מצוותי-הלכתי, והצד המוסרי-אנושי. עתה, הצד האלוהי-האמוני. כמובן, הכל קשור יחד: מתוך אמונה יש מצוות. בכל זאת אלו שתי זוויות.

הצד האלוהי-האמוני הוא שד' החליט לעשות גאולה לעמו. למה דווקא בדור הזה, למה לא הדור הקודם, למה לא בדור הבא?  איננו יודעים. כך גזרה חכמתו, וכך גם סידר את הנשמות. על כל פנים, עתה הקיץ הקץ.

מתי? לפני 140 שנה בערך, עם העליה הראשונה בשנת תרמ"א, כלומר ישוב הארץ. ידועה הגמרא: איך לך קץ מגולה מזה שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח, א). "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר" (רש"י).

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

שי אלון

שלב שני: ד' עשה קיבוץ גלויות. הרמב"ם אומר לגבי המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים  בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו,שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: ושב ד' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך" (רמב"ם, הלכות מלכים יא, א).  הרי שקיבוץ גלויות שייך לימות המשיח.

שלב שלישי: הקמת המדינה. גם זאת מביא הרמב"ם: "אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" (שם יב, ב). בגלות אנו משועבדים לגויים, עתה אנו בני חורין.

שלב הבא: מלחמות ישראל, להגן על עצמנו. בגמרא: "מלחמה נמי אתחלתא היא" (מגילה יז, ב), מלחמה היא גם אתחלתא.

וכן הלאה: התורה חוזרת, האחדות חוזרת.

כדי לא לראות זאת, יש להיות עיוור. לצערנו יש עיוורים שלא רואים מה ריבונו של עולם עושה. ישעיהו אומר: "החרשים שמעו, והעיוורים הביטו לראות .מי עיוור, כי אם עבדי, וחרש, מלאכי אשלח. מי עיוור, כמשולם, ועיוור כעבד ד'. ראות רבות, ולא תשמור, פקוח אזנים ולא ישמע" (ישעיהו מב יח-כ). הוא אדם שלם, עבד ד', אבל יש לו חסרון, הוא עיוור, הוא לא רואה שד' עושה ישועה לעמו (עיין בהמשך).

וכן, "הוציא עם עיוור, ועיניים יש, וחרשים, ואזנים למו" (שם מג, ח). הוא לא רואה שיש קיבוץ גלויות, לא רואה שיש קוממיות (עיין לפני כן).

זאת ועוד, לא די לשבת בחיבוק ידיים ולומר: ד' עושה. כל מה שד' עושה, הוא עושה על ידינו ומתוכנו. זה יסוד גדול מאוד: אנו שותפים להקב"ה.  ד' הבטיח מלכות לשלמה, ובכל זאת מאוד התאמצו.

אם ד' פותח שערי ארץ ישראל, יש לעלות. כל הדורות, היינו מצווים לעלות, אך לא יכולנו. עתה אנו יכולים, אז עלינו לעלות. אבל זה קשה? ידוע.

יש מצווה ליישב את הארץ, אך לא יכולנו. עתה אנו יכולים. אם כן, יש לפעול. אבל זה קשה? ידוע.

יש מצווה להקים צבא. אז למה לא הקמנו קודם? כי לא יכולנו. עתה יכולים, אם כן לך לצבא.

כמו כן, יש מצווה להחזיק בכל ארצנו, אך קודם לא יכולנו. ועתה, הנה אנו מחזיקים בחלקים מסויימים. לא אומרים לך לכבוש ימה וקדמה צפונה ונגבה, אלא להחזיק במה שיש לך. אבל זה קשה? ידוע.

מי שמוכן לסגת מיהודה ושומרון, מהכל או מחלק, להקים מדינה מפורזת או לא מפורזת, – הוא אינו מאמין בד'. כשריבונו של עולם מזכיר חטא המרגלים בתחילת  ספר דברים, הוא אומר: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בד' אלהיכם" (א, לט). "שהוא מבטיחכם להביא אתכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו" (רש"י). אתם יהודים טובים, מאמינים וצדיקים, אבל בדבר הזה אינכם מאמינים. אתם יהודים יקרים ויראי שמים, אבל בדבר הזה, שד' החזיר לנו יהודה ושומרון – אינם מאמינים.

כשמאמינים נעשים שותפים לקדוש ברוך הוא. "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומר: כל מי שפעל עם אל, יבוא אל שכרו" (ויקרא רבה כז, ב). מי שאינו שומע, מחמיץ. הגמרא גם מזכירה את הקטנות של הצדיקים, שלא האמינו בקדוש ברוך הוא (סוטה מח, ב). "קטנות אמונה" (רש"י), בזמן שיבת ציון בבית שני.

ב"ה, יש גם מאמינים. יש אפילו חילונים שמאמינים, כפי שמזכיר מרן הרב קוק בספר אורות: "מאמין הוא העם כולו, שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת לבנינו" (אורות, אורות התורה, כו).

ועוד פעם, לא די באמונה פסיבית, אלא יש לפעול ככל יכולתנו. כמובן, אי אפשר לדעת בכל דבר קטן, מה רצון ד', אך כאן מדובר בתהליכים אדירים עצומים.

יש לאנשים עוד טענה: הגאולה קמעא קמעא (ירושלמי ברכות א, א), אם כן, נוותר על שלושת רבעי יהודה ושומרון, ותוקם עוד מדינה ערבית שם, ובעתיד זה יסתדר. טעות חמורה. קמעא קמעא אינו חשבון אנושי, אלא אלוהי. אנו חייבים להזדרז. מידת הזריזות במסילת ישרים. שאנו במו ידינו נעשה דבר רע ונורא, ונקרא לזה קמעא קמעא!!

אגב, ד' לא עושה הכל קמעא קמעא, אלא גם בדילוג. ראו הפלא העצום של תחיית האומה, שאין להם אח ורע בכל ההיסטוריה העולמית. ארץ עשירה וחזקה. ומה שד' עושה, אנו הולכים אחריו.

זאת ועוד, קמעא קמעא, זו התקדמות איטית. אך מכאן היתר לעשות עבירות נוראות ואיומות?!

כדי לראות מה ד' עושה, אין צורך להיות צדיק גדול, אין אפילו להיות דתי, די להיות מאמין. ומתוך כך להיות שותף למעשה ד' עלינו.

מרן הרב קוק מסביר שיש שני סוגים של ציפיה לישועה: אמונית ומעשית. הציפיה האמונית היא שגם כאשר הכל נראה קשה ומסובך, מלא צרות, איננו מתייאשים, אנו ממשיכים לסמוך על ד', אנו יודעים שבסוף יהיה טוב, שד' לא עזב אותנו.

הציפיה המעשית, הציפיה היוצרת, היא פקיחת עין לעשות כל מה שאפשר כדי לקדם את הגאולה, כמו השומר בראש במגדל הצופה למרחקים, וכשהוא רואה הזדמנות לעשות משהו, מיד מזעיק את כולם (עולת ראיה א, רעט-רפ.  וכן בעין איה).  ולא בטלנות, מה שנקרא "הנימוק העצלני של התיאולוגיה הפאטאליסטית".

יש לראות מה ד' עושה, ולא להיות עיוור, אלא לראות הדברים המופלאים שד' עושה. ב"ה, יש דתיים שרואים, יש חילונים שרואים, יש אפילו גויים שרואים, וסייעו לנו בכל מה שיכלו.

חזק ונתחזק, בנפלאות ד' למען עמו וארצו.