קודם, למדנו שהקמת מדינה פלסטינית, או ערבית, בכל צורה שהיא, מפורזת או לא מפורזת, היא פשע לאומי. אף עם בעולם לא יעשה זאת. קל וחומר, הלאומיות שלנו שהיא של עם קדוש, לכן בעצמה קודש (ועיין לשלשה באלול סעי' יא). אך מה טוב, אם נזכה לפחות ללאומיות טבעית של כל עם ולשון.

וכאמור, לכל חובה, יש ארבעה מניעים, ארבעה טעמים: לאומי, דתי, מוסרי, אלהי. אכן, הקמת מדינה זרה בתוך ארצנו היא עבירה דתית. וזאת למה?

הרמב"ן מסכם את מצות ארץ ישראל שמתחלקת לשלושה חלקים (הוספות לספר המצוות לרמב"ם, מ"ע ד):

א'. חייב כל אדם מישראל לגור בארץ ישראל, מה שנקרא ישיבת הארץ. "וישבתם בה".

ב'. יש ליישב את הארץ, "לא נעזביה לשממה", לבנות בתים ולנטוע כרמים, מה שנקרא: יישוב הארץ.

ג'. חייבת להיות ריבונותינו כל כל מלוא רוחב הארץ, "לא נעזביה ביד זולתנו מן האומות", ולא נניח ממנה מקום לא בידינו, מה שנקרא ירושת הארץ, כלומר מדינה. וזאת, אומר הרמב"ן, אם אין דרך אחרת, גם על ידי כיבוש.

שמא תאמרו: זו שיטת הרמב"ן, אך הרמב"ם אינו מזכיר זאת? שתי תשובות משלימות לדבר: א. הרמב"ם כותב שיש להקים מלך (הלכות מלכים ומלחמות פרק א). כמובן, לא מלך באוויר, אלא מלך על המדינה. הרי שיש מצווה להקים מדינה. ואולי מלכות על חצי או שלישי או רבע ארץ ישראל?  לא. אין זו מלכות שלמה.

ב. המאירי כותב שמלחמת מצווה מתחלקת לשלושה חלקים: נגד עמלק, נגד שבעת עממים ונגד אחרים, – וכל אלה בארץ ישראל. כך הוא מפרש את הרמב"ם, הכותב שיש שלוש מלחמות מצווה: נגד עמלק, נגד שבעים עממים, נגד צר הבא עלינו (שם פרק ה).  ובוודאי שהמאירי צודק שכולן על ארץ ישראל, שהרי הרמב"ם הגדיר מלחמת רשות כמלחמה להרחיב גבול ישראל, הרי ששלטון על ארץ ישראל עצמה, היא מלחמת מצווה. הרי הרמב"ם מציין מצות מדינה באורח כללי, והרמב"ן מפרט.

האם לפי זה, מצווה עלינו לכבוש כל חלקי ארצנו שעדיין חסרים לנו כדי שתהיה "ארץ ישראל השלמה": צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה? – אלא אנו אנוסים. למה יהודים לא עלו לארץ לאורך הגלויות? כי היה אונס. למה במחנות בסיביר לא קיימו מצות אתרוג? כי לא היה להם אתרוג והיו אנוסים.  וכן אנחנו כאן. אבל אחרי מלחמת ששת הימים, שהייתה מלחמת הגנה, יהודה ושומרון וחבל עזה הגיעו אלינו. ועתה איננו אנוסים. מי אונס אותנו?  מי מפריע לנו? יותר מחמישים שנה, זה אצלנו.

אך אולי יש להקשות: בגלל אחיזתנו ביהודה ושומרון, יהודים נהרגים, וזה ייחשב אונס? שתי תשובות: א. וכי הערבים לא רצחו יהודים לפני מלחמת ששת הימים?  לפני קום המדינה? לכל אורך הגלויות? ומוחמד עצמו? לצערנו, הרבה יותר, אבל עתה, בחסדי ד', יש לנו צבא המגן עלינו.

ב. גם לו יצוייר שאם נקים מדינה פלסטינית, נחיה יחד באהבה ואחווה ושלום ורעות – מה שאינו מציאותי כרגע, לפני אחרית הימים כאשר יגור כבש עם זאב – הרי מצווה זו של ארץ ישראל היא מצווה של מסירות נפש.

באופן כללי, אין להסתכן על המצוות – ויש שאדם ייסע בשבת לבית החולים, – מלבד שלוש עבירות חמורות ושעת הגזרה. אך ברור שאין לאדם להכניס את עצמו למצב זה של סכנה, אלא לברוח ממנה, אבל אם נקלע, עליו למסור את הנפש.  אבל למצות מלחמה, אדם מכניס את עצמו לסכנה.  וזאת מנין?  כי כל מלחמה היא מסוכנת.  לכן מי שנשא אשה, נטע כרם, בנה בית, אינו יוצא למלחמת רשות, פן ימות. וכן בצבאו של דוד, חיילים נתנו גט לנשותיהם, שמא לא ידעו אם הם מתו או נלקחו בשבי.

גם על עליה לארץ יש למסור את הנפש. מלך כוזר שואל את החבר: למה הנך עולה לארץ, הרי זה מסוכן? הוא משיב: א. אין זה מסוכן. ב. גם אם היה מסוכן, הרי זה כמו מצות מלחמה.

וכל זה אינו תיאורטי. כל הדורות יהודים מסרו את הנפש לעלות לארץ, כל הדורות יהודים התיישבו בארץ במסירות נפש, וכמובן מקיימים מצות צבא במסירות נפש. כולל דתיים, כולל חרדים, שעלו במסירות, התיישבו במסירות, והשתתפו במלחמת השחרור במסירות. וכן היו גם לאחר מכן חיילים בצה"ל.

במאורעות תרפ"ט ערבים עלו על מאה שערים לאלפים כדי לעשות פוגרום, וכל התושבים נאחזו בפחד נורא. כאשר הפורעים עברו על ידי טחנת הקמח, יצאו שני בחורים, אחד הצדיק הרב אהרן פישר (אביו של הגאון הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל, ראב"ד העדה החרדית, והרב שלמה פישר שליט"א, ראש ישיבת איתרי), ירה על ראש הכנופיה והרג אותו, והבחור השני זרק רימון. הערבים נבהלו וברחו כאשר שני אלה הגיבורים רודפים אחריהם. חרדים. כל זה מסופר בספר "בדור תהפוכות" על הגרי"ח זוננפלד (עמ' 227. 393).

שם גם מסופר, שלמחרת, הגרי"ח זוננפלד שהיה אנטי ציוני חריף, הלך לברית מילה למאה שערים דרך שער שכם, דרך אלפי צמאי דם, וכאשר חזר, הסביר: "כדי שלא יחשבו הערבים שהצליחו לגרש רגל יהודי אפילו מפינה אחת או רחוב אחד מירושלים" (שם 229).

חרדים. שיא החרדים. חזק ואמץ.