מה המגזר יכול ללמוד מ'חתונה ממבט ראשון'?

כבר בפרקים הראשונים של העונה השלישית של "חתונה ממבט ראשון" יכולנו להבחין כי בלא מעט מהפעמים, רבים מהרווקים נושאים עימם סיפורי עבר משמעותיים אשר חסמו או עיכבו אותם בדרך למציאת אהבה. אז נכון אני מכירה גם רווקים שנישאו מעל גיל 40 וטוענים שבמקרה שלהם אלו לא סבלו מעכבות או פחדים ומדובר בגזירת שמים נטו, אבל כנראה שזהו לא המקרה המייצג.

אם נתבונן בסיפורי הרקע של המשתתפים בעונה זו, נראה למשל את רוני – אשר חשפה כיצד כל עולמה התערער עליה כבר בהיותה בגיל 7, עת פרצה מלחמת אזרחים בסרייבו ולאחר שהוקצבו שני מקומות בודדים להברחה, נפלטו היא ואימה לארץ ומכאן הדרך לקלוט את השפה החדשה ולשקם את חייה שידעו חוסר בטחון תהומי, היתה ארוכה. אולי לא בכדי רוני התקשתה בסופו של יום ליצור מערכת יחסים עם בחור כמו נועם שאף הוא במובן מסוים ידע נדודים ותלישות כמוה.

ראינו גם את הגר, רופאה שהגיעה לגיל 40 המתקדם, עם תחושת דחיפות להקים בית אשר לדבריה "יצרה חומות הגנה מטורפות שאפילו היא לא ידעה כיצד לפרק אותן". בפרקים מוקדמים יותר סיפרה הגר כי אביה נטש אותה ונדד לארץ אחרת ומאז נפער בור בליבה. בנקל ניתן היה לראות כי המורכבות בנפשה הקשתה עליה להכניס עוד בן זוג לחיים ונדמה כי עד היום עדין לא ברור אם הזוגיות עם ניר תשרוד.

גם בעונה הקודמת ראינו את שרונה מרלין שסיפרה כי אביה שם קץ בחייו, לאור כשלון הסטארט-אפ שלו ומאז נפער בור בליבה.
ועם סיפורים אלה ועוד רבים אחרים, דרמטיים יותר או פחות, שכל אחד מביא עימו, מגיע כל רווק/ה לקשר הזוגי.

אם נתבונן לעומק, מדובר בשק ריק ולא קטן של צרכים בלתי מסופקים, מעין ג'ריקן ענק של ציפיות מבן הזוג האידיאלי אשר במשך שנים רבות היה לרווק זמן לצייר בדמיונו לפרטי פרטים ולהערים דמיונות על גבי דמיונות. ואז, אם האישה/הגבר שבפניו לא תואם לאותו סרט דמיוני שתחזק בראש "אנחנו מזפזפים הלאה והם מזפזפים אותנו", כפי שתיארה זאת הדר.

אז איך מתחתנים?

בסופו של יום, סיכמו הפסיכולוגים, הזוגות שהצליחו הם דווקא אותם אלה שכרווקים עשו עם עצמם מסע אמיתי ולא פחדו להביא את עצמם עם החולשות שלהם ולהסתכל לפחדים שלהם בעיניים ואפילו להתגבר על הפחד שמישהו ידחה אותם ולא ירצה אותם בגלל מי שהם.

לאחרונה השתתפתי בקורס המנהיגות של תנועת אמונה, ואחד מהתרגילים המצוינים שהעבירה לנו המנחה עו"ד עטרה קינגסברג-ראם (ובריכוזה של הגב' יואלה רבינוביץ) " דיבר על "חסמים". במסגרת התרגיל התחלקנו לזוגות וכל אחת היתה צריכה להציג את עיסוקה ולומר מהו החסם שלה כאשר בת הזוג היתה צריכה להציג מנקודת מבטה מדוע אותו חסם איננו באמת חסם או איך ניתן להתגבר עליו.

התרגיל הזה, אותו ביצעתי לאחר נישואיי, שם לי לרגע מראה כיצד העיסוק שלי "עורכת דין" היווה עבור "הפרופיל" שלי חסם משמעותי בעולם הדייטים כי מה לעשות, יש כאלה שהטייטל עדיין מרתיע אותם, למרות שאנו יודעים כי הכובע לא קובע והמעיל לא מועיל אבל נו שויין.

פתאום קלטתי כיצד רק סמוך לנישואיי הרשיתי לעצמי לראשונה לומר בגאווה כי זהו התואר שלי וזה לגמרי חלק מהסיפור שלי ואז לא רק שלא היה מדובר בחסם אלא היה מדובר בעוד כלי שאספתי בארסנל הכלים הייחודי לי.

לפעמים לוקח זמן להבין מהו הסיפור שלנו, אותו סיפור שאנו מספרים על עצמנו והסביבה מספרת לנו. אני זוכרת שהיו גם פעמים שהבנתי שלעולם הדייטים הדתי מומלץ להגיע עם ייחוס מרשים ולהיות מהמוצא הנכון אבל ברגע שהבנתי שמי שקובע את הסיפור שלי זוהי רק אני – שערי שמים נפתחו וכל הסיפורים האחרים שסיפרו לי הפכו לסיפורי סבתא.

תראו את הדר, שבחתונה שלה עם דניס מהמוצא הרוסי אמרה בלעג: "מדוע כל חברותיי הרוסיות הכירו מישהו ישראלי ורק אני נתקעת עם רוסי?" ותראו אותה היום, אחרי שעברה את התהליך כיצד היא הבינה שלעתים אם לא נסתכל בעיניים לסיפור חיינו ואם לא נשכיל לשנותו במקרה הצורך כך שבמקום שינוהל ע"י גורמים סביבתיים ינוהל אך ורק ע"י מה שנכון וראוי לנו, אנו עלולים לפספס את אהבת חיינו ובסופו אף את סיפור חיינו.

=====================

הכותבת נירית הושיה-בן עטיה, היא עו"ד ומאמנת סרוגה, המנהלת את קבוצת השידוכים והייעוץ בפייסבוק לרווקי המגזר הדתי "משנים סטטוס"