חז"ל למדו מהפסוק שאין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליהם. לימוד תורה דורש מהלומד התמסרות מוחלטת, להתרומם מעל כל הדאגות, ולהתרכז ולהתמקד בלימודה שלך תורה.

נשאלת השאלה, מדוע את המסר החשוב הזה, הקשור בלימוד תורה, מלמדת אותנו התורה דווקא בעניין טומאת מת, לא ראוי היה שייאמרו דברים אלה כשמשה מדבר על לימוד התורה?.

לדעתי יש בעניין רעיון גדול. חז"ל מספרים שבמעמד הר סיני עם ישראל הגיע לתיקון חטא אדם הראשון, ומתוך כך להשתחררות מהמוות, אל שקילקלו החטא העגל. לכן שהפרשה עוסקת בטומאת מת, זה המקום להראות שההימלטות מהסיוט הזה אפשרית רק ע"י דבקות בתורה. המקובלים אומרים שלעתיד לבא האדם לא ימות, אלא יחיה לנצח למרות שהוא בתוך גוף. זה הסוד בלימוד התורה.

שמעתי על פסיקת בג"ץ האחרונה, שקבעה שיש למנוע מתלמידי ישיבות תקציבים המופיעים בתקציב המדינה. הפסיקה הזו מראה שהם אינם מבינים שקיום חכמי ישראל בעם ישראל צריך להיות שייך לכלל ישראל. יש לעם ישראל עניין לטפח תלמידי חכמים ולאפשר להם לגדול. וזה מה שאנו אומרים בכל שני וחמישי: 'לקיים בנו חכמי ישראל, הם ונשיהם ובניהם ותלמידיהם'. לשבחו של בן גוריון ייאמר, שהוא הבין שהייחודיות של עם ישראל זה עסק התורה, ולכן העניק לתמידי הישיבות את הפטור של מי שתורתו אומנותו. גם מי על ערכי לימוד התורה צריך להבין זאת.

אני לא רואה מקום לעשות השוואה לסטודנטים. לימוד תורה לא לומדים בשביל משהו. סטודנטים לומדים לצורך פרנסה, וכמובן שגם זה חשוב, ועל המדינה לתמוך גם בהם, אבל לימוד תורה זה הייחודיות של עם ישראל. הלוואי שנזכה שההנהגה תכיר בכך, ותאפשר צמיחה של תלמידי חכמים.

המאמר יפורסם בעלון השבת "גילוי דעת"