ירושלים סרוגים סביב לה: מה קרה ליום הזה?

מצד שני גם השמאל הישראלי באותה התקופה היה נרגש לחזור לירושלים. יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, תיאר: "הייתה התרגשות גדולה, היה קשה להאמין שירושלים העתיקה נמצאת בידנו, זהו מאורע היסטורי שאף אחד לא חשב שיזכה לו. ירושלים העתיקה הייתה בשבילנו תמיד סמל, זאת עיר הבירה שלנו".

אז מה קרה ליום המיוחד הזה, שבעבר היה גולת הכותרת של מלחמת ששת הימים, ואף עוגן ב'חוק יום ירושלים', שהפך במרוצת השנים להיות נחלתו הכמעט בלעדית של המגזר הדתי לאומי?

הימים שלאחר מלחמת ששת הימים היו ימים של אופוריה. הניצחון המזהיר והמהיר על צבאות ערב, שחרור חלקים נכבדים מארץ ישראל והכפלת שטח המדינה, העניקו תחושה של ימות המשיח לציבור הדתי, ושל גאווה לאומית לציבור ה'חילוני'. אך כדרכה של אופוריה היא לא מאריכה הרבה זמן, אלא פוגשת את המציאות המורכבת שאתה צריך להתמודד איתה, ולכן התחילו מחשבות שניות על תוצאותיה של המלחמה.

החרדים קיוו שלאחר מלחמת ששת הימים, נראה חיבור גדול ליהדות ולקיום המצוות, ואף נזכה להקמת בית המקדש השלישי. אך כאשר הם ראו שלא כך פני הדברים, ושבירושלים עיר הקודש המשוחררת ממשיכים להיות בתי עבודה זרה, חילולי שבת ועוד, הם הבינו ששמחתם הגדולה הייתה מוקדמת מידי ומוגזמת מידי. השמאל הישראלי ראה שהסכסוך הישראלי-ערבי ממשיך במלוא עוזו, מה שגרם להם לחשוב על ויתור חלקי או מלא על תוצאות המלחמה, מתוך תקווה שזה יביא לשלום ולסיום הסכסוך.

לעומת זאת, הציונות הדתית הצליחה להכיל את המורכבות. היא הצליחה לחגוג את היום הזה מתוך הודיה גדולה לה' על כך שירושלים שוחררה, חזרה להיות תחת שלטון יהודי והיא הלכת ונבנתה, יחד עם זה שבירושלים יש עדיין הרבה דברים שצריכים תיקון.

שמירה על יום ירושלים כיום חג לאומי, מצטרפת לסל המשימות של הציונות הדתית שהיא נושאת על כתפיה בגאון. עלינו להמשיך לחגוג יום זה, גם כאשר הוא לא פופולרי. חובתנו היא לצאת מהמגזריות, שלעתים אנו נמצאים בה, ולדאוג להיות מחוברים לציבורים נוספים, ולהפיץ את הבשורה של היום לעם ישראל כולו.

הרב שלמה סובול הוא ראש ארגון רבני ברקאי ורב קהילת שערי יונה מנחם במודיעין