נכון לעכשיו, פחות מ-24 שעות לפני השבעת הממשלה, נראה שבמשחק השח-מט הבלתי פוסק של הפוליטיקה המגזרית, הרב רפי פרץ עשה מט למי שניסו לעשות לו נוק-אווט ולהוציא אותו מחוץ לגבולות המשחק. עד לפני ימים בודדים היה נראה שברגע האחרון בנט וסמוטריץ' ימצאו את הסולם לרדת מהעץ ולהיכנס לממשלה, כשהרב רפי פרץ יצטרך להיאבק על עתידו הפוליטי מחוץ למגרש הקואליציוני.

במצב כזה אם היה נכנס לממשלה, זה היה קורה אולי בגלל ההבטחה שקיבל מראש הממשלה, אבל בטח לא בגלל דאגתם של חברי מפלגתו. הם מצידם ניסו להראות לו את הדרך החוצה בכל הזדמנות. נכון לעכשיו דווקא הם יהיו שם, אלה שיצטרכו אותו בשנים הקרובות, כשהוא ישב סביב שולחן הממשלה בזמן שהם יחבשו את ספסלי האופוזיציה האחוריים.

אבל הסיפור האמיתי כאן הוא לא הרב רפי פרץ ועתידו הפוליטי, אלא היחסים בין נתניהו והציונות הדתית. מבחינת נתניהו, כידוע, הליכוד היא מפלגת הציונות הדתית האמיתית. עובדתית יש כיום יותר פוליטיקאים סרוגים בליכוד מבכל רסיסי מפלגות הציונות יחד. הבולטים ביניהם הם זאב אלקין, ציפי חוטובלי טיולי אדלשטיין, המזוהים עם הציבור הדתי לאומי המיינסטרימי. בשנים האחרונות הם הפכו לכתובת לעסקני המגזר וגילו להם שלפעמים משתלם לעבוד דווקא דרך מפלגת השלטון. אלקין אף מינה למנכ"ל משרדו את מרדכי בניטה, סרוג מוכר שהיה מנכ"ל ישיבת עטרת כוהנים, ממקימי שכונת מעלה זיתים בירושלים ומהנהלת מכון מאיר. בניטה נחשב לעסקן דתי-לאומי שמעורב במוסדות רבים וכשאלקין הושיב אותו על כס מנכ"ל משרדו הוא הפך אותו לכתובת עבור המגזר.

השר לענייני הציונות הדתית

זה בדיוק המודל שרוצה נתניהו. מבחינתו הרב רפי פרץ צפוי להיות בקדנציה הקרובה השר לענייני הציונות הדתית. נתניהו הבין השבוע שהוא נתפס לא טוב בקרב המגזר הסרוג. שאנשים מרגישים שהוא קורא להם כל פעם לסחוב את האלונקה, אבל לא למו"מ ביום שאחרי. ברגע שהסיפור נהיה יחס הליכוד לציונות הדתית, ולא לבנט ושקד, נתניהו הבין שהוא חייב לתקן במהירות. לכן הוא קרא לרב רפי והציע לו עולם ומלואו. לא ברמת התפקיד האיש סביב שולחן הממשלה, אלא בנושאים שהכי קרובים לליבו של המגזר. במונחים של הציבור הסרוג מדובר על מהלכים היסטוריים. שכר האולפנות, ישיבות ההסדר, הגרעינים התורניים, השירות הלאומי, כל זה מעוגן בהסכם.

קחו למשל את נושא ישיבות ההסדר. למה דיקן באוניברסיטה מקבל את המגיע לו בתקציב מבוקר של מדינת ישראל, מבלי שיצטרך להתחנן לכספים קואליציוניים, בעוד כל ראש ישיבה צריך להתחנן לכספים קואליציוניים שמקבלות מפלגות המגזר? או הסיפור של הגרעינים התורניים, שבבסיס התקנה, כלומר בתקציב הרשמי, מקבלים כמה מליוני שקלים בלבד, שאמורים להתחלק בין עשרות גרעינים, שמחזיקים פעילות של מליונים רבים. כך נוצר מצב שכל שנה צריכים מנהלי המוסדות של הציונות הדתית לעלות לרגל לח"כים והשרים של המפלגה הסרוגה, לחלות את פניהם ולהתחנן שיגדילו להם את התקציב בעזרת כספים קואליציוניים. בסופו של דבר הם מקבלים את המגיע להם, אבל רק בזכות הח"כים שמשמרים כך את הכח שלהם. כעת כחלק מההסכם הקואליציוני יכנסו כל התקציבים האלה למסלול מסודר בבסיס התקציב.

הסעיפים המשמעותיים בהסכם הם אלה הקובעים כי "תוסדר פעילות ותקצוב מערכת החינוך הממלכתית דתית בבסיס התקציב". וכן הסעיף כי "בעת מינוי דיינים לבתי הדין הרבניים, שליש מהם ימונו מקרב בוגרי ישיבות הציונות הדתית". עבור המגזר הסרוג זה לא עוד תופינים לכניסה לממשלה, אלא הסכם היסטורי בינם לבין מוסדות השלטון של מדינת ישראל.

ובשורה התחתונה נראה כי כעת, במצב הנוכחי, זה גם מה שהציבור רוצה. לפי סקר דיירקט פלוס של שלמה פילבר 42% מהציבור הסרוג תומך בכניסת הרב פרץ לממשלה. זה בסיס הציבור שהצביע למפלגות הסרוגות באופן מסורתי, מה שנקרא ה"בייס". 58% הנותרים הם בעיקר אלה שהצביעו לליכוד, ש"ס, יהדות התורה או אפילו כחול לבן.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי ואיש פרסום במגזר הדתי