יום אחרי שכולם התגאו ב"אחדות" וב"ערבות ההדדית" של המדינה ואזרחיה אחד כלפי השני ביום העצמאות, אני רואה את ההתנהלות של כולם בנוגע ליציאה מסגר הקורונה – וחושב שהקריאות שנשמעו בחג לא יכולות להיות רחוקות יותר מהמציאות.

בכל פעם שהממשלה מציגה הקלות חדשות, הציבור מגיב באחת מ-2 דרכים: אלו שמאשרים להם לחזור לשגרה זועקים שמגיע להם פיצויים על החודש וחצי שלא עבדו, מאיימים לא לפתוח במידה והממשלה לא תקבל את דרישותיהם, ומשתמשים בפרנסתם של העובדים כקלף מיקוח בנסיון לראות כמה כסף הם יכולים לסחוט מהמשבר. מבחינתם שאנשים ישארו תקועים בבית בלי אפשרות לפרנס את משפחתם ובלי שמץ של מושג מתי יוכלו לחזור לחייהם – העיקר שהם ירוויחו משהו מהסיטואציה, על חשבון הציבור.

מהצד השני, אלו שלא חוזרים מתבכיינים "למה להם מותר ולנו לא", ממלאים את הרשת והרחובות בהפגנות נגד הממשלה ולוחצים לתעדף אותם על פני האחרים. השיא הגיע השבוע עם ההתאבדות של מוכר בשוק מחנה יהודה, שזעם על כך שלא יכול לפתוח את החנות שלו. מבחינתם שכל העולם ידבק שוב בקורונה אחרי שהצטופפו בחנות שלהם – העיקר שהם יוכלו לחזור לעבודה עכשיו. אף אחד מהם לא חושב על האפשרות שזה עלול להוביל להתפרצות קורונה נוספת שרק תחזיר אותם לבתים לעוד סגר מלא בחוסר וודאות – שעלול לעלות בחייהם של מאות אזרחים ולהוביל לקריסה של עסקים אחרים.

ובתוך כל ההתנהגות הזאת – איפה המנהיגים, נבחרי הציבור כבר 3 פעמים השנה, שאמורים לשמש כדוגמא אישית ולהוביל את המדינה בתוך המשבר לעתיד טוב יותר? אנחנו כבר חודש וחצי לתוך משבר הקורונה,  עוד שנייה רוצים לחזור לשגרה מלאה, ואיפה "ממשלת החירום הלאומית" שכל כך חשובה לנו? כל זה סתם היה תירוץ כדי לשמור על הכיסאות שלהם, או לפרק את התחרות כדי לוודא שאין שום תחרות או ביקורת כלפי התנהלותם?

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

"אנחנו רחוקים זה מזה פיזית, אבל קרובים כפי שמעולם לא היינו", נתניהו

אנחנו שבוע לפני הדדליין שיגרור לעוד מערכת בחירות לא נחוצה, שתשלח מאות אלפי מובטלים לקלפי בתחושת חוסר אונים ומיאוס מהמצב – ובינתיים עדיין רבים על בג"ץ, תפקידים, מי כן ומי לא. בלי הקורונה כנראה שכבר מזמן היינו בדרך לשם. התחושה שלי כבר היא שאם באמת היו רוצים "ממשלת חירום" – היו מקימים אותה מזמן ולא גוררים רגליים. עד שלא אראה את ההשבעה עדיין אחשוש מהאפשרות של בחירות נוספות שיפתחו פה את שערי הגיהנום. ואם זה באמת קורה, כל הפוסטים והקריאות על "איזה ארץ נהדרת יש לנו, כמה אני אוהב אותה" לא שווים כלום.

בקצב הזה, בסופו של דבר עוד תיפתח מלחמת אזרחים בין הימין לשמאל, בין המובטלים למועסקים, או בין הדתיים והחילונים. או אפילו מלחמת כל בכל בין כל הצדדים הללו. השנאה והקיטוב רק תגדל. והכל בגלל האגו וחוסר הכבוד אחד כלפי דעת השני, כשמותר לעשות הכל כדי שעמדתך תהיה זאת שתתקבל – גם אם השאר לא מעוניינים בכך. "אחדות"? הצחקתם אותי.

ביטוי חז"ל "כל ישראל ערבים זה לזה" מעולם לא היה רחוק יותר מהמציאות כפי שהיא ב-2020. כולם מומחים להכל, יודעים יותר טוב מכל מנהיג או מומחה מה בדיוק צריך לעשות ומתבכיינים אם לא מסכימים במאה אחוז עם עמדתם. האגו לפני הכל. משהו חייב להשתנות, ומהר.