חמש שנים של דיאליזה עברו על סבתי עד שנפטרה. צמרמורות הקור שתקפו אותה בזמן דיאליזה ותשישות הגוף שחשה אחריה, הן חלק קטן מחוויות הגוף המוכרות לחולי דיאליזה. אלו היו ימים קשים עבורה ועבורנו. דיאליזה אמנם מאריכה את חייהם של חולי כליות, אבל אצל חלק מהחולים החיים הנותרים מורכבים ומלאי כאב. אותו כשל כלייתי הביא למותן של שתיים מאחיותיה, ובסופו של דבר הוביל גם את אבי לאי ספיקת כליות.

חולי כליות רבים מצפים לתרומת כליה שתגאל אותם מהדיאליזה. ציפייה כזו לתרומה מן המת עלולה להימשך כשבע שנים, ובשביל חלק מהחולים משמעה גזר דין מוות. אבי, שידע על התלאות ועל כאבי הדיאליזה, קיווה בכל מאודו לזכות בתרומת כליה. כך הוא הכיר את הרב ישעיהו הבר, ראש ארגון "מתנת חיים", שנפטר הלילה מנגיף הקורונה.

הרב הבר, שחווה כשל כלייתי, זכה לתרומת כליה מחברו. בזמן שעבר הרב דיאליזה פגש בחור מקרית ארבע, אח שכול שהפך לחברו. הצלת חייו של הבחור לא התאפשרה בשל מחסור בתרומות כליה והוא נפטר מדום לב בדרכו לדיאליזה. ביום בו נפטר החבר החליט הרב הבר על הקמת  עמותת "מתנת חיים" ,מפעל חיים לתרומות כליה אלטרואיסטיות מן החי.

המפעל שלו השיב את אבי לחיים.

——————–

תהליך קבלת תרומה מן החי הוא תהליך מורכב מאוד ודורש התגייסות מלאה של התורם. סדרה ארוכה של בדיקות רפואיות נעשית, ומעבר להם נבדק שוב ושוב רצונו של התורם לעשות מעשה אצילי זה. באחד הימים הרב הבר עדכן את אבי שנמצא לו תורם! ההודעה בפני עצמה עוררה תחושה של מתנת חיים.

בשל בעיה לבבית שהתגלתה אצל אבי, מועד התרומה נקבע ונדחה, ובכל פעם מוקד השתלות מסר לאבא שהתורם יחכה לו. זו הייתה אמירה חיונית עבורו. בימים שלאחר ניתוח הלב, שהיו קשים מאוד מבחינה רוחנית לאבא, הוא חשב רבות האם התורם יחכה לו. הרי התורם עבר תהליך ארוך בעצמו על מנת לקבל אישור רפואי לתרום. הרי ודאי רוצה בעצמו לממש את שבחר, הרי יש מיני שיקולים לגבי מועד התרומה, ואולי דחייה כלל אינה מתאימה לו?

כשהתבשר שהתורם יחכה להתאוששות המלאה שלו מהניתוח, כדי לממש את שנקבע ולתרום לו, הוא התרגש מאוד. מי הוא זה שלא עוזב אותו בצערו? שאינו מכיר אותו ובכל זאת מחויב אליו יותר מאשר למימוש רעיון התרומה? הרבה לפני תרומת הכליה, התורם תרם לאבי תקווה. לא הייתה יקרה ממנה באותה העת.

אחרי ההשתלה, כשבעדינות החלנו להכיר את התורם ומשפחתו, הבנו עוד ועוד על משמעות התרומה. תרומת כליה היא אירוע שמעורבת בו משפחה שלמה ולא איש אחד. זהו פרויקט שכולו אהבת חינם. התורם של אבא שלי, איש חינוך מהתיישבות בדרום הר חברון, לא בחר מי ראוי לקבל ממנו כליה. במיוחד לא בחר במי שכמוהו, בדומה לו. על רקע השסעים העמוקים בחברה הישראלית, בלטה בעיננו העובדה שלא נטר למי מבני עמו, ובחר לתרום לאבי, שחי חיים אחרים לחלוטין ממנו. בכך שלא ברר בין הנתרמים, למעשה מימש במלואה את מצוות העשה "ואהבת לרעך כמוך".

אשתו, שהיתה בעת התרומה בחודשים האחרונים להריונה, תרמה גם היא, בצניעות ומתוך כבוד להחלטתו של בן זוגה. היא סעדה אותו, פעלה עבורו ובמקומו כדי לאפשר את התאוששותו מהניתוח. כך גם כל שאר בני משפחתו. כל דבר שעשו, כל מפגש שלנו איתם מאז, מלא אותנו בהשראה. התרומה שקבל אבי, וההכרה בכך שרובם המוחלט של התורמים מגיעים מהציבור הדתי, הייתה קריאה בשבילנו לאמץ את המצווה החברתית-רוחנית-אמונית "ואהבת לרעך כמוך".

——————–

ודאי עוד ידברו רבות על הרב שהציל חיים, אבל יותר מכך אני חושבת עליו כאיש חינוך שערכים הכתיבו את דרכו ואת תפיסתו העביר בעשייה נמרצת ולא בדיבורים. הרב הבר השיב נפשות לחיים דרך הקמת מפעל חיים להשבת אהבת חינם. נראה כי בעיניו "ואהבת לרעך כמוך" לא היה צו מוסרי כללי אלא הנחייה לביצוע. הוא הגיע לבקר אחרי כל השתלה, ניגש למיטת התורם ואחריו למיטת הנתרם, כאילו הם תכלית פרויקט חייו. תמיד מחויך, עם שמחה מאופקת, מלא בהכרת תודה על החסד שבו הוא צופה.

1642 משפחות, לא גרעיניות, אלא משפחות רחבות, היו צריכות להיות שם אתמול באישון לילה כדי להיפרד ממנו. איש אחד, עם חלום אחד שהציל 821 אנשים, על בני או בנות זוגם, הוריהם, ילדיהם, נכדיהם וכלל עולמם. מלא חזון ואמונה, צניעות ואורך רוח, כל תורם ונתרם היו בשבילו עולם ומלואו.

אבי הוא הנתרם מספר 598, שניצל בזכות מפעל חיים של בן אדם אחד שאי אפשר היה לבקרו בעת חוליו, ואי אפשר היה להגיע ולהיפרד ממנו בדרכו האחרונה. דרכו הרוחנית ולא רק הגשמית, היא שהביאה עשרות אלפי אנשים לקחת חלק בתפילות למענו בשבועות האחרונים, צוותים רפואיים לפעול נמרצות על מנת לנסות להציל את חייו ולבסוף לסייע לו במצוקתו בדרכו האחרונה ואינספור אנשים לומר מילות הספד אחרי לכתו. הלוואי וצוואתו הרוחנית תותיר אותו בקרבנו, ומותו לא יאלץ אותנו להיפרד מדרכו. יהיה זכרו ברוך.

=======

הכותבת היא בתו של מושתל כליה דרך עמותת מתנת חיים של הרב הבר זצ"ל