הדר גולדין, דרור וינברג, בניה שראל, שון כרמלי
לכתבה המלאה

"קוראים לי טליה, בת 17 מאשקלון.
בציור שצירתי אפשר לראות ארבעה אנשים, ארבעה חיילים בעצם, חיילים שנפלו.
אישית לא הכרתי אף אחד מהם אבל הסיפור של כל אחד ואחד מהם נגע בי. והחלטתי לקראת יום הזיכרון להפוך את זה לציור.

ארבעה אנשים, ארבעה חיילים, ארבעה סיפורים, שלא את כולם מכירים…

חלק מהחיילים מוכרים, חלק פחות אבל מה שאני רוצה להעביר זה שלכל אחד יש סיפור, משפחה, חיים מאחוריו… ולבסוף שלכולם יש מכנה משותף אחד, מתו בשביל המולדת הזאת, הארץ הזו, המדינה שאנו חיים בה היום.
וזו תמצית של הסיפורים שלהם: (מימין לשמאל)"

הציור במלואו

הדר גולדין

הדר נולד בד' באדר תשנ"א (18 בפברואר 1991) באשחר. וכשגדל התגייס לגבעתי.
בחודש יוני 2014 התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה.
הדר יצא לקרב ולא שב. הדר נהרג ונחטף במהלך הפסקת אש, בפעולה שנועדה לאיתור מנהרות שמטרתן חיסול הישובים בדרום.

הדר נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום ה' באב תשע"ד (1.8.2014) איתו נפלו בנייה שראל וסמל ראשון ליאל גדעוני.

דרור וינברג

נולד ביום כ' בחשוון תשכ"ה (26.10.1964) בכפר סבא.
התגייס ליחידת העילית "סיירת מטכ"ל" ופצח בקריירה צבאית מרשימה וארוכת שנים.
ב2001 מונה דרור לתפקיד מפקד חטיבת מרחב יהודה.
בליל שבת, פרשת "ויצא", י"א בכסלו תשס"ג (15.11.2002), נפל דרור בקרב מול מחבלים בתוככי חברון עיר האבות.

בנופלו היווה מופת ודוגמה ללוחמיו כשהוא הראשון להסתער. בן שלושים ושמונה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אישה הרה, ארבעה בנים ובת, הורים, שני אחים ואחות. לאחר מותו נולד בנו דרור נחמיה שנקרא על שמו.

בניה שראל

נולד ביום כ"ט באב תשמ"ז (24.8.1987) בקריית ארבע, חברון
ב-5.1.2006 התגייס לקורס טיס בחיל האוויר.
בהמשך הודח בניה מהקורס והגיע לשייטת 13, בה שירת שנה וחודשיים. לבסוף הגיע לפלוגת הסיור של גבעתי בשנת 2007.
כחודשיים לפני מבצע "צוק איתן" החל את תפקיד חלומותיו כמפקד פלוגת הסיור של גבעתי, בדרגת סרן.
בחודש יוני 2014 יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה
בניה נפל בקרב בפאתי מורג, על יד רפיח שבדרום רצועת עזה, במבצע "צוק איתן" ביום ה' באב תשע"ד (1.8.2014). אתו נפלו סגן הדר גולדין וסמל ראשון ליאל גדעוני.

שון כרמלי

שון ניסים נולד ביום כ"א באייר תשנ"ג (12.5.1993) בטקסס, ארצות הברית.
שון עלה לישראל עם בני משפחתו בשנת 2008.שנים מספר לאחר עלייתם ארצה, שבו ההורים לארצות הברית. שון החליט להישאר בארץ.
ב-19.2.2012 התגייס שון לצה"ל כחייל בודד. הוא הגשים את חלומו ושירת כלוחם בגדוד 13 של חטיבת "גולני"
בחודש יוני 2014 יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. סמל שון ניסים כרמלי נפל בקרב במבצע ביום כ"ב בתמוז תשע"ד (20.7.2014), בהיתקלות עם מחבלים בסג'אעיה.

רב"ט ארנון וספי 1964-1983
לכתבה המלאה

"שמי ורד וספי – צברי. בת ואחות שכולה לאבי יואב וספי, ואחי ארנון וספי. ציירתי את הציורים. אני במקצועי אמנית. גלריה, אגמיה; אתר השיחזור ראש פינה.

ציור שמן פחם על בד 2 מטר, ציור של אחי ארנון וספי. לוחם בצנחנים. נהרג במלחמת לבנון"

הציור במלואו

מתוך אתר יזכור

ארנון נולד ביום כ"ה באב תשכ"ד (3.8.1964) ביסוד המעלה. היה בן למשפחה מעורה בחיי הארץ וקרובה לנושאי ביטחון והתיישבות. אביו, סגן-אלוף בצה"ל, נפל במלחמת יום-הכיפורים. בבית הוריו ספג ארנון את האהבה לצה"ל ולמדינה. הוא למד בבית-הספר היסודי במושבה שלו, והמשיך ללמוד בבית-הספר התיכון בכפר בלום והשלים את לימודיו התיכוניים במגמת אלקטרוניקה.

באוגוסט 1982 התגייס ארנון לצה"ל. כבן לאב שנפל במלחמה, הוא היה יכול להשתחרר משירות בחיל קרבי, אולם בהסכמת אמו ובחתימת ידה התנדב לשרת בחיל-הצנחנים.

לאחר שעבר אימונים בסיסיים כטירון, נשלח ארנון לחזית בלבנון. יחידתו פעלה בהרי השוף, במטרה להפסיק את הקרבות שפרצו שם בין הדרוזים והנוצרים. כוח היחידה של ארנון נע בטור של נגמ"שים, שהתקדם לאזור הלחימה. ארנון עמד בצריח הפיקוד של אחד הנגמ"שים, כאשר היחידה נתקלה במחסום אבנים. נהג הנגמ"ש, שבו נסע ארנון, ניסה לעקוף את המחסום ותוך כדי כך התהפך. ארנון הספיק לתת פקודה "היכון להתהפכות", ובכך הציל את חיי חייליו.  ביום כ"ה באייר תשמ"ג, (8.5.1983) ארנון נהרג ושבעה חיילים נוספים נפצעו. בן 19 שנים הוא היה במותו.

הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בראש-פינה. ארנון השאיר אחריו אם, אחות ואח. לאחר שנפל, הוא הועלה לדרגת רב"ט.

מפקד יחידתו כתב עליו במכתב תנחומים לאמו: "הכרתיו מקרוב מיום בואי ליחידה. ארנון גילה חוש אחריות, יושר אישי וחריצות באימונים. בין חבריו התבלט כחברותי, בעל כושר מנהיגות ומהיר תפיסה. לא פלא שדווקא הוא נבחר לעמוד בצריח המפקד".

 

 

סא"ל יואב וספי 1940-1973 בעל עיטור העוז
לכתבה המלאה

"שמי ורד וספי – צברי. בת ואחות שכולה לאבי יואב וספי, ואחי ארנון וספי. ציירתי את הציורים. אני במקצועי אמנית. גלריה, אגמיה; אתר השיחזור ראש פינה.

ציור של אבי סא"ל יואב וספי ז" ל ומכתבו האחרון ממלחמת יום הכיפורים".

הציור במלואו והמכתב האחרון

מתוך אתר יזכור

יואב, בן ויקטוריה ויוסף, נולד בשנת ת"ש (1940) באבדן שבאיראן ועלה ארצה עם אחיו ואחיותיו ב-1949. למד בהדר יוסף ובנהלל.

יואב גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1959 והתנדב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים ובקורס קצינים, הוצב לסיירת "שקד" ושירת בה עד שמונה לסגן מפקד הסיירת.

עם חיילי הסיירת אבטח את גבולות המדינה והשתתף במארבים ובמירדפים. לאחר שעבר הסבה לשריון, השלים קורס למפקדי פלוגות שריון וקורס קציני סיוע-אוויר ולימים סיים את הכשרתו בבית-הספר לפיקוד ומטה. במרוצת ארבע-עשרה שנות שירותו, תחילה בשירות חובה ואחרי-כן בשירות קבע, שימש בתפקידי הדרכה בבית-ספר לשריון ובקורס מ"פים-שריון ובתפקידי פיקוד שונים.

במלחמת ששת הימים לחם יואב במסגרת חטיבת השריון 7 וזכה אז להערכה כקצין מצוין, מסור ומנהיג למופת; היה מפקד יחידת-שריון, קצין אג"מ ומג"ד טנקים בפועל. כן היה מפקד גדוד שריון בצפון. הוא היה קשור לצה"ל מתוך נטייה למקצועות הלחימה.

יואב נשא לאישה את חברתו מנוער שרה, וברבות הימים נולדו להם שלושה ילדים. הוא קבע את משכן המשפחה ביסוד-המעלה, מקום הולדתה של אשתו, בת למשפחת מזרחי ממייסדי המושבה, שבה מתגוררים עד היום אביה ואחיה.

למרות שאיפתו לחזור לחיי-אזרח בעורף ואל חיק המשפחה לא הניח לו מצפונו להשתחרר משירותו הצבאי ושלושה ימים לאחר תום שירות-הקבע שלו – חזר והתנדב. אותה תקופה עמדה בסימן תקריות-אש עם הסורים ולפני אחת הפשיטות "ברח" יואב ממיטתו, שהיה רתוק אליה בגלל רגלו שנשברה בתאונת-דרכים. הוא נסע לבית-החולים וביקש מהרופא להסיר את הגבס מרגלו – והצטרף אל הכוח הפושט.

כשפרצה המלחמה ביום הכיפורים, היה כוח-הטנקים של יואב בין הראשונים שגויסו ונשלחו לבלום את הסתערות טורי השריון של הסורים. ביום 7 באוקטובר עלה בראש פלוגת טנקים ב"מעלה גמלא" והשמיד כוח טנקים של האויב ובכך חסם את הדרך בפני הסורים, שניסו לרדת לכיוון הירדן ואבטח את נתיב הפריצה להתקפת-הנגד של כוחותינו.

בפעולה זו נפגע הטנק שלו והוא המשיך לפקד מטנק אחר.

למחרת היום, תוך כדי התקדמות, נתקל במערך נגד טנקים של האויב שכלל חי"ר וטנקים. הוא הסתער בראש הגדוד, השמיד את מערך האויב, השתלט על ציר-הנפט ובכך חסם את דרכה של תגבורת אויב על ציר זה.

ב9- באוקטובר הסתער בראש חמישה טנקים על "תל-עכשה". למרות ההפגזה הכבדה של האויב כבש את התל וחסם את דרך הנסיגה של האויב. הגדוד שבפיקודו השמיד במהלך הלחימה שישים עד שבעים טנקים של האויב. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), הסתער יואב בראש יחידתו על עמדות ארטילריה של הסורים באזור כודנא.

על אף ההפגזה הכבדה הוציא את ראשו מהצריח, כדי לצפות על שדה-הקרב, ואז נפגע בראשו ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראש-פינה. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, הורים, אחים ואחיות (אביו נפטר שנה לאחר נפילתו). על לחימתו הוענק לו "עיטור העוז" על "גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. בכל מעשיו גילה אומץ-לב רב, קור רוח, כושר מנהיגות ותושייה".

סמ"ר גל בסון 1993-2014
לכתבה המלאה

עליזה גוטמן כותבת: "מצורף ציור שלי של נעליים צבאיות לזכרו של  גל בסון ז"ל.

סמ"ר גל בסון בן 20 ושבעה חודשים בלבד בנופלו, שירת ביחידת יהלו"ם של חיל ההנדסה הקרבית.

נהרג ביום 25.7.2014 בבית חאנון במהלך מבצע צוק איתן.

הציור "נעליים צבאיות " בצבעי שמן על בד הוקדש לגל הגיבור שנהרג כחייל, חייל גיבור.

על מצבתו של גל כתבו בני המשפחה את המוטו שבחר לעצמו ושאפיין את דרכו: "רק מי שנשם אבק דרכים, יזכה לשאוף אוויר פסגות."

ובכך מתחבר הציור שלי לגל. ילד נער יפהפה שהיה ערכי ואידיאליסט אוהב אדם אהב את הארץ וסייר בה לאורכה ולרוחבה.

לזכרו הוקמה אנדרטה בצפון שביל ישראל, שם טייל לפני מותו".

הציור במלואו

מתוך אתר יזכור:

ב-10 במרס 2013 התגייס גל לצה"ל ותכנן לשרת בשייטת 13, ואולם בסוף תהליך הגיבושים לסיירות – התנדב ליחידה המובחרת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות), והיה גאה להשתייך אליה. במהלך שירותו עבר סדרת אימונים ארוכה וקשה במסגרת פלוגת "סמור" הממונה על הטיפול במנהרות. גל נפצע פעמיים במהלך המסלול המפרך: פעם אחת קרע רצועה בכתף ופעם אחרת נפצע בקרסול. כל אחת מן הפציעות כשלעצמה הייתה חמורה דייה בשביל להוריד אותו מחזור, וגל אף הפסיק להתאמן עם צוותו.

גל היה מתוסכל ונאבק בכל כוחו לסיים את המסלול למרות הנחיות הרופאים. הוא הועלה לוועדת חריגים, וגם אז לא ויתר ונלחם מול מפקדי היחידה בהבטיחו להם שמצבו טוב, שלא כואב לו ושהוא יסיים את המסלול. וכך אכן היה.

גל סיים מסלול כמו שהבטיח לעצמו, אך מעולם לא זכה לענוד את הסיכה שהיה כה ראוי לה. טקס סיום המסלול וקבלת הסיכה נדחה בשל פרוץ מבצע "צוק איתן", ולבסוף קיבלו הוריו את סיכת הלוחם שלו לאחר נפילתו. גל נהרג לאחר 16 חודשי שירות סדיר. כמה ימים לפני נפילתו נהרג בקרב סמל-ראשון בניה רובל, שניהם תושבי חולון, חברים וספורטאים.

כשם שגל התעקש להתגייס ליחידה קרבית, כך עמד על הצטרפותו לכוח במבצע "צוק איתן.

"הצוות של גל נכנס לרצועה כבר ביום חמישי לפני שבועיים," סיפרה אלמוג חיטלמן בת זוגו, "אבל הוא לא הרגיש טוב, כנראה התייבש, והחליטו להשאיר אותו בחוץ. במהלך כל סוף השבוע הוא היה ממש מבואס, מתוסכל ועצבני שלא לקחו אותו. ביום ראשון הצוות שלו יצא להתרעננות והוא מיד התגלח והכין את הציוד, היה לו ברור שהוא חוזר איתם.

הוא התקשר אליי ואמר שזו פעולה מאוד ממוקדת, שהוא יודע בדיוק מה עליו לעשות, שזה לא ייקח הרבה זמן ושנדבר בקרוב." ביום שלישי התקשר גל לאלמוג מתוך הרצועה. "הוא אמר שהם בפנים, שזה תכף ייגמר והוא יתקשר אליי מהנייד הפרטי שלו." חבריו סיפרו שגל אמר "פתאום אני קולט שזה אמיתי", כבר לא היה מדובר באימונים, אלא בפעולה מבצעית, והוא היה נלהב לבצע את משימותיו.

בחודש יוני 2014 גבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8 ביולי בהפצצות מן האוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור.

ביום כ"ח בתמוז תשע"ד (25.7.2014), על הצוות של גל הוטלה משימה לפתוח ציר באזור בית חנון, גל התנדב לצאת למשימה עם עוד שני חיילים. שניות אחדות מהרגע שהם התמקמו, נורה לעברם טיל נ"ט (נגד טנקים) שפגע בהם. גל נפל בקרב.

נתנאל ליטמן הי"ד
לכתבה המלאה

דביר ליטמן: "מצורפים שני ציורים שציירתי, בראשון מצוייר אחי הגדול נתנאל הי"ד ברגע של מחשבה, ובשני אבי יעקב הי"ד יחד איתי בלימוד בחברותא לפני כעשר שנים. כמו כן מצורפת תמונה של שניהם.

אבי יעקב ואחי נתנאל הי"ד, נרצחו בר"ח כסלו תשע"ו, 13.11.15, ערב שבת קודש פרשת תולדות, בעת שהיינו בדרכנו לחגוג את שבת החתן לקראת חתונתה של אחותנו הבכורה. בדרך, מעט דרומית לעתניאל, פתח מחבל באש לעבר רכבנו. מהירי אני נפצעתי, אבי ואחי הי"ד נרצחו. שלושת אחיותי הקטנות, וכן אימי יצאו בנס ללא פגע.

ברגעיו האחרונים, לפני שהשיגו אותו כדורי המרצח, הספיק נתנאל להזעיק את כוחות הביטחון. במוצאי שבת קודש פרשת תולדות, בהר המנוחות בירושלים, ליוו את אבי ואחי אלפי בני אדם בהשתתפות נשיא המדינה, הרבנים הראשיים ואנשי ציבור רבים בדרכם האחרונה

.כשבוע לאחר מכן, נשאה אחותנו שרה תחיה, יחד עם כל הקושי ועם כל הכאב, כאשר עם ישראל כולו הגיע לחגוג עמה בבנייני האומה, במפגן חוסן לאומי שעוד ייזכר בלבנו שנים רבות".

הציור במלואו

 

מתוך אתר משרד ראש הממשלה

הרב יעקב ליטמן (40) ובנו נתנאל (18) היו בדרכם לשבת חתן בזמן שמחבל פתח באש לעבר רכבם בדרום הר חברון. קרוב משפחה בן 16 שהיה עימם נפצע קל מהירי והזעיק את הכוחות. אם המשפחה ושלוש מבנותיה חזו באב סופג את הקליעים הקטלניים. הן נפצעו באורח קל ולקו בחרדה.

נתנאל ליטמן היה זה שנהג במכונית של המשפחה ובטרם נפטר מפצעיו הספיק להתקשר ולדווח לכוחות ההצלה על הירי לכיוונו.

דביר, אחיו של נתנאל, שהיה ברכב בעת הפיגוע, ספד לאביו בהלוויה: "אבא, השכמת כל בוקר, אף פעם לא פספסת את עבודה ה'. חינכת אותנו תמיד לאהבת ישראל. מי ינהיג אותנו עכשיו, מי ילווה את שרה תחיה לחופה? איך אני אמור לעשות קידוש עכשיו? כולם אהבו אותך. תמיד הכנסת אורחים בשמחה".

את אחיו נתנאל הספיד דביר: "צר לי עליך אחי, איך אפשר להגיד את השם שלך נתנאל חי? תמיד הייתה לך דבקות במטרה. מעולם לא הפסדת תפילה בציבור. היית בשבילי אח גדול, בכל בקשה היית עוזר לי. מי יעזור לי עכשיו? היית מסור להצלת חיי אדם, גם כשראית את אבא מוטל לפנייך דיווחת למד"א ואמרת שיש הרוג אחד. עוד הספקת לשאול אותנו אם הכל בסדר . יהי זכרכם ברוך".

הנשיא ריבלין אמר בהספדו: "נתנאל היקר, רצית להיות רופא ולהמשיך את התנדבותך במד"א. כך עשית ברגעיך האחרונים כשניסית לטפל באביך. המאורעות המתרחשים עלינו מזכירים יום יום כי ישיבתנו כאן אינה מובנת מאליה. מראות המוות והדמים שאנו עדים להם בפריז, ברחבי המזרח התיכון, צריכים להוות נורות אזהרה".

מלאכי לוינגר, ראש מועצת קריית ארבע-חברון, ספד לנתנאל ואמר: "נתנאל, מנערי הקריה היקרים שהתנדב והעניק מזמנו במד"א, היה צמח צעיר שהלך ופרח ונכון לו עתיד גדול".

נתנאל הותיר אחריו את אמו נועה ואת אחיו ואחיותיו, שרה תחיה (21), דביר (16), מוריה (12), תהילה (9) ואביה (בת 6).

הוא הובא למנוחות בהר המנוחות בירושלים.

הרב יעקב ליטמן הי"ד
לכתבה המלאה

דביר ליטמן: מצורפים שני ציורים שציירתי, בראשון מצוייר אחי הגדול נתנאל הי"ד ברגע של מחשבה, ובשני אבי יעקב הי"ד יחד איתי בלימוד בחברותא לפני כעשר שנים. כמו כן מצורפת תמונה של שניהם.

אבי יעקב ואחי נתנאל הי"ד, נרצחו בר"ח כסלו תשע"ו, 13.11.15, ערב שבת קודש פרשת תולדות, בעת שהיינו בדרכנו לחגוג את שבת החתן לקראת חתונתה של אחותנו הבכורה. בדרך, מעט דרומית לעתניאל, פתח מחבל באש לעבר רכבנו. מהירי אני נפצעתי, אבי ואחי הי"ד נרצחו. שלושת אחיותי הקטנות, וכן אימי יצאו בנס ללא פגע.

ברגעיו האחרונים, לפני שהשיגו אותו כדורי המרצח, הספיק נתנאל להזעיק את כוחות הביטחון. במוצאי שבת קודש פרשת תולדות, בהר המנוחות בירושלים, ליוו את אבי ואחי אלפי בני אדם בהשתתפות נשיא המדינה, הרבנים הראשיים ואנשי ציבור רבים בדרכם האחרונה

.כשבוע לאחר מכן, נשאה אחותנו שרה תחיה, יחד עם כל הקושי ועם כל הכאב, כאשר עם ישראל כולו הגיע לחגוג עמה בבנייני האומה, במפגן חוסן לאומי שעוד ייזכר בלבנו שנים רבות.

הציור במלואו


מתוך אתר משרד ראש הממשלה

הרב יעקב ליטמן (40) ובנו נתנאל (18) היו בדרכם לשבת חתן בזמן שמחבל פתח באש לעבר רכבם בדרום הר חברון. קרוב משפחה בן 16 שהיה עימם נפצע קל מהירי והזעיק את הכוחות. אם המשפחה ושלוש מבנותיה חזו באב סופג את הקליעים הקטלניים. הן נפצעו באורח קל ולקו בחרדה.

יעקב ליטמן לימד תלמידי כיתה א' בקריית ארבע. אביו של אחד הילדים בכיתה אמר: "אנחנו בהלם טוטלי. אני לא יודע איך אפשר לספר לילד שלא יראה יותר את הרב האהוב עליו. מדובר באיש אציל נפש ומיוחד שכל התלמידים וצוות בית הספר אהבו".

מאות בני משפחה וחברים השתתפו בהלוויתם של הרב ליטמן ובנו. בין המשתתפים בהלוויה היו נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, אלוף פיקוד מרכז רוני נומה וסגן שר הביטחון אלי בן דהן.

הבת שאלה בבכי: "אבא, לאן הלכת? רציתי אותך בחתונה שלי , מי ילווה אותי? איזה אבא טוב היית, כמה תלמידים היו לך, גם כשהיית חולה וגם כשלא הרגשת טוב תמיד היית הולך לעבודת ה' בבית הספר".

דביר, בנו של הרב ליטמן, שהיה ברכב בעת הפיגוע, אמר בהלוויה: "אבא, השכמת כל בוקר, אף פעם לא פספסת את עבודה ה'. חינכת אותנו תמיד לאהבת ישראל. מי ינהיג אותנו עכשיו, מי ילווה את שרה תחיה לחופה? איך אני אמור לעשות קידוש עכשיו? כולם אהבו אותך. תמיד הכנסת אורחים בשמחה".

את אחיו נתנאל הספיד דביר: "צר לי עליך אחי, איך אפשר להגיד את השם שלך נתנאל חי? תמיד הייתה לך דבקות במטרה. מעולם לא הפסדת תפילה בציבור. היית בשבילי אח גדול, בכל בקשה היית עוזר לי. מי יעזור לי עכשיו? היית מסור להצלת חיי אדם, גם כשראית את אבא מוטל לפנייך דיווחת למד"א ואמרת שיש הרוג אחד. עוד הספקת לשאול אותנו אם הכל בסדר . יהי זכרכם ברוך".

מלאכי לוינגר, ראש מועצת קריית ארבע-חברון, ספד ליעקב ואמר: "הרב יעקב היה אחד המורים המסורים בעירנו. מורה שהעניק לילדי קריית ארבע חברון תורה וידע בנושאים מגוונים, ומעל הכול עשה את הכול במאור פנים ובחיוך תמידי שהשרה הרבה טוב על כל סביבתו".

יעקב הותיר אחריו את אשתו נועה וילדיהם, שרה תחיה (21), דביר (16), מוריה (12), תהילה (9) ואביה (בת 6).

הוא הובא למנוחות בהר המנוחות בירושלים.

רב סמל שמואל שרבף 1953-1973
לכתבה המלאה

הודיה מזרחי כותבת: "רב סמל שמואל שרבף שנפל ביום י' בתשרי התשל"ד  במלחמת יום הכיפורים בסיני. הוא נהרג מהפצצה אווירית של המצרים.

שמואל גדל בירושלים למשפחה בת 13 ילדים, למד בקריית נוער – במגמת נגרות. בנה שולחן שנפתח ובפנים המשפחה שמה את כל דבריו האישיים. הכין תמונה גדולה מעץ עם גילוף של בדואי ועז. בנה מגפרורים מודל של קבר רחל. אהב נורא את הטבע.

אני, אחיינית של שמואל (אח של אמא שלי), ציירתי את דמותו של שמואל מנקודת המבט שלי. אומנם לא הכרתי אותו, כי הוא נפטר לפני שנולדתי, אבל רק מלשמוע סיפורים עליו, גורם לי להרגיש כאילו אני מכירה אותו".

"התמונה עם הכיסא לזכרו",מוסיפה הודיה. "כשלמדתי שהייתי בתיכון מגמת אומנות והיינו צריכים נושא לעשות איתו אמנות עם כיסא, לקחתי את היצירה של האומן הישראלי ארז ישראלי- שנקראה 'שדה פרחים', כשהיצירה שלו מדברת על חיילי צה"ל שבזכותם אנחנו פה. למעלה זה ממש רקמה מחוטים של דשא ופרחים אדומים – יצירה עם משמעות".

הציור במלואו

 מתוך אתר יזכור

שמואל, בן שרה וירמיהו, נולד ביום כ"ח בניסן תשי"ג (13.4.1953) במושב פטיש בנגב הצפוני, שמה הגיעו הוריו ישר מ"שער העלייה". בשנת 1958 עברה משפחתו לירושלים והוא למד בבית-הספר היסודי "הר ציון".

אחרי כן למד בישיבה התיכונית "קרית נוער" בבית וגן בירושלים, במגמה לנגרות. שמואל היה דתי מאוד, שומר מצוות וירא שמים. תמיד התפלל בכוונה רבה וביראה מרובה, וקבע לו עתים מזומנות לשינון מזמורי תהילים. הוא היה בן תורה שגלומות בו אהבת ישראל ואהבת האדם. בשבתות היה עובר לפני התיבה וקורא בתורה. הוא טיפח את בית-הכנסת "ישמח משה" בימין משה, דאג לנקיונו ולשמירתו ומתוך התנדבות עזר לאביו, גבאי בית הכנסת. שמואל היה צנוע, עניו ונחבא אל הכלים, אדיב, מנומס ונעים הליכות, שקט וביישן. מעודו לא עלב בחבר ותמיד רחק מריב וממדון. טוב-לב היה, אוהב לעזור לזולת, הקפיד על מתן צדקה בסתר ואוזנו קשובה לכל ידיד בשעת צרה.

הוא אהב מאוד את בני משפחתו, חלק כבוד רב להוריו, וקיווה תמיד לעזור למשפחתו ולהקים בית בישראל לאחר שישוחרר מצה"ל.

שמואל גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1972 ושירת ברבנות הצבאית. לאחר הטירונות השתלם בקורס למוסמכים לכשרות ובקורס לטבחי מעוזים. הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב ובצייתנותו. מפקדיו העניקו לו את "אות השירות המבצעי". ביום הכיפורים, י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), בשעות הצהריים, בצומת נדי, נהרג שמואל בהפצצה של מטוסי האויב.

סמ"ר בניה רובל 1994-2014
לכתבה המלאה

"שמי הוא חיים קליין ואני בחור ישיבה חרדי. הציור שציירתי לכם הוא ציור של גיבור אמיתי ושמו: סמל בניה (בני) רובל ז"ל. לוחם צנחנים בן 20, שנהרג כשנתקל במחבלים ברצועת עזה במבצע צוק איתן ב-18 ביולי. תנצב"ה.

בחרתי לצייר דווקא את סמל בני רובל ז"ל, לאחר שקראתי שהוא היה אמור לקבל עיטור מופת אבל לא הוא קיבל את זה בסוף אלא חייל אחר בשביל להמריץ אותו, ואחרי שהוא נהרג אז המשפחה שלו אמרו בשקט שהוא בהחלט היה ראוי לקבל את התואר הזה.

אני חשבתי על זה ואמרתי שלא משנה באמת התואר, אלא עצם זה שהוא נהרג בשביל להגן על העם שלו. זה דבר שאסור לשכוח לעולם! ועוד סיבה שהרגשתי חובה לצייר אותו דווקא, בגלל שהוא נהרג כשהוא היה בן 20, ואני עכשיו גם בן 20 והרגשתי מעין חיבור.."

הציור במלואו

מתוך אתר יזכור

סמ"ר בניה-נפתלי רובל, בן הזקונים של עדה וזאב. נולד ביום כ"ד בניסן תשנ"ד (5.4.1994) בחולון. אחיהם הצעיר של תומר-אריק, ליאל וירין.

ב-22 בנובמבר 2012 התגייס בניה לצה"ל, ושירת כלוחם בחטיבת "הצנחנים". הוא ויתר על הזימונים שקיבל ליחידת המחשוב והמודיעין, והתעקש לתרום למדינה ולהתנדב ליחידה קרבית כשלושת אחיו. לאחר הגיבוש לחטיבת "הצנחנים", הגשים חלום והגיע לגדוד 101.

הוא סיים טירונות ואימון מתקדם, כאשר מול עיניו מטרה אחת – להיות קלע. ואכן היה קלע וסיים את שלב ההכשרה לקו. "הוא היה מאושר שהצליח לעבור את הגיבוש לצנחנים," סיפר ירין. "היחיד מהשכבה שלו ששירת ביחידה. את שירותו הצבאי ראה כזכות להגנה על המולדת ושירת את המדינה בגאווה. הוא היה מוכן למות למען המולדת רק כדי שאנחנו נחיה יותר בשקט."

בחודש יוני 2014 התגבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס. המבצע החל ב-8 ביולי בהפצצות מן האוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה כדי לפגוע במוקדי הירי ולנטרל מנהרות טרור. ביום חמישי ה-17 ביולי 2014, עם תחילתה של הכניסה הקרקעית, נכנס בניה עם גדודו גדוד 101 לעזה.

הגדוד היה מסופח לחטיבת "גבעתי". תפקידם – איתור מנהרה התקפית המיועדת לחדירה לקיבוץ סופה. הכוח סרק צריף חשוד ולא מצא בו דבר. לפתע הגיח מחבל מפיר נסתר של מנהרה וירה צרור יריות שממנו נפגע בניה ונהרג. מותו נקבע במוצאי שבת בשעת "רעווא דרעווין", שעת רצון כל הרצונות, בשיא קדושת השבת.

בניה נפל בקרב במבצע "צוק איתן" בערב יום כ"ב בתמוז תשע"ד (19.7.2014), בן עשרים היה בנפלו.

 

סמל אביעד דותן 1981-2002
לכתבה המלאה

דביר דותן מצייר ומספר על בן דודו: "אביעד דותן, בן לשבתאי ופנינה והאח הקטן של ורד ואילת והאח הגדול של חן. גדל בניר גלים, המושב אותו הקימו סביו וסבתותיו – אחרי ששרדו את השואה. כולם זוכרים את הצחוק שתמיד דאג שיהיה סביבו.

נלחם להתגייס לקרבי והגיע לשריון. שם, עם הגריז על הפנים, היה המאושר באדם!

ב-5.9.2002, תוך כדי פעילות מבצעית בציר כיסופים, עלה הטנק שבו נהג על מטען רב עצמה. אביעד נהרג במקום. היה זה ערב ראש השנה שאותו לעולם לא ישכחו קרוביו ואוהביו.

אביעד היה הבן דוד שלי, כשאומרים בן דוד זה יכול להישמע מישהו רחוק אבל לא אצלנו. אביעד היה בן הדוד הגדול שלי ולא היו לי הרבה כאלה. את הציור ציירתי לקטע שכתבתי עליו ביומן של מסע פולין בכיתה י"ב".

הציור במלואו

מתוך אתר יזכור

אביעד דותן, בן פנינה ושבתאי. נולד ביום י"ח בניסן תשמ"א (22.4.1981) במושב ניר גלים הסמוך לאשדוד. אח צעיר לורד ולאיילת. כשהיה בן חמש נולדה אחותו חן. אביעד נקרא על שם סבו אברהם, שנפטר שנים לפני הולדתו.

אביעד גדל בניר גלים. למד בבית-הספר היסודי בקבוצת יבנה, והמשיך לתיכון בישיבת בני עקיבא במירון שבצפון הארץ, לשם יצא בעקבות חברו הטוב, ישי קרליבך. אמנם הנסיעות השבועיות למירון ארכו שעות רבות, אך הנוף הנפלא, החברים והטיולים בסביבה הלא-מוכרת פיצו את אביעד על הריחוק מהבית.

בתום לימודיו בתיכון החליט אביעד ללמוד שנה במכינה הקדם- צבאית ביתיר, על-מנת להתחזק מבחינה גופנית ורוחנית לפני הגיוס לצבא.

בחודש יולי 2001, בתום הלימודים במכינה, התגייס אביעד לצה"ל. הוא שובץ לחיל- השריון, ולאחר מסלול ההכשרה היה לנהג טנק מרכבה בחטיבה 7, ושירת בעיקר באזור רצועת עזה.

בתוך העבודה המבצעית הקשה, עם לוח-הזמנים הצפוף ושעות הפעילות המטורפות, בלט אביעד כקרן אור של שמחת חיים שהאירה על כולם. הוא הכיר בחשיבות העשייה שלו, בתרומתו למדינה ובתחושת השליחות, וההכרה הזו, יחד עם התמיכה שקיבל ממשפחתו האוהבת, שמרה על חיוכו היומיומי. תמיד היה שמח ומצחיק בסביבתו, וחבריו ידעו ש"כמה דקות עם אביעד נתנו מרווח נשימה לכמה ימים טובים," כדבריהם.

ביום כ"ח באלול תשס"ב (5.9.2002) נפל אביעד בפעילות מבצעית סמוך לכיסופים. במהלך הפעילות עלה הטנק שלו על מטען שהניחו מחבלים.

שלמה רוזן 1919-1948
לכתבה המלאה

חנה נוסבוים מאלון שבות כותבת: "אבי, שלמה רוזן הי"ד – נפל במלחמת העצמאות בקרב האחרון בכפר עציון. ד' באייר תש"ח. היה בן 29 בנופלו".

"ציורים רבים שלי קשורים אליו", כותבת חנה. "הציור הזה נקרא "ערב פרידה", שמן, 70X35. ערב חורפי סוער על ההר בכפר עציון (הערב האחרון לפני פינוי האמהות והילדים). אמא נפרדת מאבא."

הציור במלואו

מתוך אתר יזכור

שלמה רוזן, בן חנה ונפתלי, נולד ביום ט"ו באדר ב' תרע"ט (17.3.1919) בעיר שדלץ, פולין. בצעירותו נתייתם מאמו.

כבר בגיל צעיר התגלו ניצני כשרונו הספרותי. מאמריו הראשונים פורסמו בעיתון- קיר של תנועת "השומר הדתי" בשדלץ, שאליה הצטרף. היה פעיל בחיי הקן של "השומר הדתי" והירבה להשתתף במושבות-קיץ ובטיולים. בשנת 1937 יצא להכשרה לקבוצת "ראשית" ליד ווארשה והתכונן לעלות ארצה, אך בינתיים פרצה מלחמת-העולם השנייה.

בספטמבר 1941 זכה להגיע ארצה כשהוא עושה את דרכו דרך רוסיה, יפן, סין, סינגפור, הודו-סין, דרום-אפריקה וכו'. בארץ הצטרף לקבוצת "אברהם" בכפר פינס, עבד בפרדסי כרכור וביער בחדרה.

בשנת 1942 נשא לאישה את חברתו מההכשרה ובאביב 1943 היה בין ראשוני העולים להתיישבות בכפר עציון. הוא פירסם מאמרים בעיתונות על חיי המתנחלים בהרים. היה חבר ועדת החברים של כפר עציון.

בתקופת המצור והקרבות בגוש שימש כקשר ועד הרגע האחרון לא עזב את משמרתו. בימי- ההתקפה האחרונים תיקן פעמים אחדות, תוך סכנת נפשות, את האנטנה של מכשיר הקשר שנפגעה. כשאזלה כל תקווה להחזיק מעמד בכפר הרס את המשדר ונפל עם חבריו בנפול כפר עציון ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). כוחות האויב ניסו לחדור למקלט שבו מוקמו המפקדה ותחנת-השידור, וכשנוכחו לדעת שלא יצליחו בכך – פוצצו את בניין המנזר הגרמני אשר הריסותיו כיסו את המקלט על מגיניו. השאיר אישה, רחל, ובת.

ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר, עם שאר חללי הגוש, למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

רס"ר ברק רפאל דגורקר 1986-2014
לכתבה המלאה

"שמי משה דגורקר. בנינו ברק רפאל דגורקר נפל בצוק איתן. בזמן קצר של 27 שנים,  בני הבכור, הספיק כל כך הרבה.

ברק היה איש של עשייה, אבל עשייה שקטה. אהב לעזור בסתר ללא כל תמורה ועל זה יעידו חבריו. ברק היה אדם של אהבה והכלה, הוא יכל להתחבר באופן מיידי לילד קטן וקשיש, וידע איך להוציא את הטוב מכל אחד ואחד בעזרת האמונה שלו בחיים.

את הציור ציירה תלמידת תיכון במגמת אומנות – יובל מנגנוני ממושב בן עמי.

מורשתו היא: לשמור על א"י נקייה, לטייל, לחנך לאחדות ואהבת חינם, ולקבל כל אחד כפי שהוא בלי הגבלות וטענות ולהתחשב באחר".

הציור במלואו

מתוך אתר יזכור

בנם של אורה ומשה. ברק רפאל נולד ביום ט"ו בתשרי, סוכות תשמ"ז (18.10.1986) בגן יבנה. בן בכור להוריו ונכד בכור למשפחה משני הצדדים. אח בכור של יוסף סהר ושל אלירן.

ברק, "ברקי" בפי אוהביו, גדל והתחנך בגן יבנה. הוא למד בבית ספר יסודי "בן-גוריון" עד כיתה ו', והמשיך לתיכון שש-שנתי "אורט רבין", אותו סיים בהצלחה.

בחודש מרס 2005 התגייס ברק לצה"ל. הוא שירת בחיל ההנדסה הקרבית, עבר קורס פיקודי ומילא מגוון תפקידים, בין היתר מפקד כיתת טירונים ומפקד בפלוגה מבצעית. בכל מקום ברק בלט כחייל מקצועי מאוד וכחבר נאמן, אשר תרם לגיבוש בפלוגה בין ותיקים לצעירים. ברק השתחרר בדרגת רב-סמל אחרי שירות סדיר מלא.

בתום שירותו הסדיר יצא ברק לטייל במשך כחצי שנה בדרום אמריקה, ובשובו פנה ללימודים. בשנים הבאות הוא למד לתואר במשפטים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן.

"ברק אהב לעזור לזולת, אהב לתור בארץ ולשרת את המדינה", כתבו בני המשפחה. הוא הרבה לטייל בארץ ובחו"ל, ובטיולים צילם תמונות רבות אותן שמר למזכרת במחשבו ובטלפון שלו. בהיותו אדם מסודר ומאורגן ברק ניהל במחברת רשימות שונות, כמו רשימת שירים שאהב או ברכה מיוחדת שהכין לחבר ליום חתונתו. בין תחביביו ברק גם שקד על איסוף בולים, ומדי פעם אהב לעסוק בנגרות וסייע למשפחתו ולחברים בהרכבה או בתיקון של ארונות.

בחודש יוני 2014, אחרי שמחבלים חטפו ורצחו שלושה צעירים בשומרון, התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.

יחידתו של ברק גויסה למילואים בצו שמונה שלושה ימים אחרי תחילת הפעולה הקרקעית. מאז שחרורו משירות סדיר ברק נקרא רבות למילואים, בכל פעם התייצב ושירת במסירות וכך גם הפעם. הלוחמים המתינו בשטח כינוס במועצה אזורית שדות נגב, וברק הקפיד להרגיע את כל אוהביו כששלח מדי יום תמונות בצירוף הודעה שהוא ב"קייטנת צה"ל".

ברק נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום כ"ט בתמוז תשע"ד (27.7.2014). בהיותו בשטחי הכינוס הוא נפגע מקטיושה שנורתה משכונת זיתון בעזה, פונה לבית חולים סורוקה בבאר שבע אך שם נפטר.

עקיבא לוי ולוחמי מלחמת השחרור
לכתבה המלאה

לורי עמיאל כותבת: "סבא שלי חיים לוי זכרונו לברכה, התגייס ב 47 לארגון ההגנה במרוקו והגיע בדרך לא דרך ללחום במלחמת השחרור בא"י.

הוא סיפר יותר מאוחר לילדיו- אמא שלי ואחיה- שלצערו בלילות הוא היה שומע את בכי ניצולי השואה שאף הם הצטרפו לשורות ההגנה ועברו אימונים…

סבא שלי גם סיפר שמעבר לכך שהיו מעט נשקים, הנשקים הישנים שהיו להם היו מתחממים מאד מהר, ונוצר מצב שעל כל נשק היה זוג חיילים שרץ יחד אל הקרב ומדי כמה דקות מעביר את הנשק שהתחמם יותר מדי בידיים לחייל השותף.

כך לחמו להם יחד, יהודים שונים, מהגלויות השונות, להישרדות המדינה הקטנה שלא רצתה לגווע.

אחווה של אחים שנשארו רחוק יותר מדי זמן. עצמות שהתייבשו בכל קצוות תבל. סבי חזר למרוקו ב 53.

את הציור הקדשתי ללוחמי מלחמת השחרור, וביניהם ניצולי שואה שחלקם רק יצאו מתופת אחת והגיעו לאחרת. חלקם נפלו כנצר אחרון למשפחתם, גיבורים ללא שם, ששמו את כל הכוח שנותר בהם- בקרב על התקווה שלעם שלהם תהיה נחלה, תהיה גאולה. אחד מהם הוא עקיבא לוי, בעל אותו שם משפחה של סבי…"

הציור במלואו

מתוך אתר יזכור

עקיבא, בנם של סופיה ומשה (מוריץ), נולד ביום כ"ז באלול תרפ"ה (16.9.1925) בגרמניה, בעיר טרייר שבחבל הריינוס. סיים בית הספר יסודי בעיר קלן. היה חבר בתנועת הנוער הצופי והחלוצי "הבונים".

בשנת 1940 נשלחו עקיבא ומשפחתו על ידי הנאצים למחנה הריכוז בוכנוואלד. מחנה בוכנוואלד, בקרבת העיר ויימר, הוקם ביולי 1937 והיה ממחנות הריכוז הגדולים בגרמניה: כ-130 מחנות לוויין היו מסונפים אליו. היהודים שנכלאו בו נוצלו בעבודה במחצבה ורבים מהם נפלו חלל. בימי המלחמה עברו בו מאות אלפי אנשים.

הוריו ואחיו של עקיבא נספו במחנה. רק הוא נשאר בחיים, עבר ממחנה למחנה והצליח לשרוד את המלחמה. בתום המלחמה היה כלוא בצ'כיה, משם שוחרר בהגיע הצבא האמריקני באביב 1945.

ביום 12 במאי 1948 החלה ההתקפה הגדולה של הלגיון על הגוש. לאחר נפילת המשלטים נשלח עקיבא כרץ למשואות יצחק להחיש תגבורת למשלט "גבעת הסלעים". אף על פי שחיילי הלגיון הערבי הקיפו כבר את כל הגבעות מסביב לכפר עציון, הוא הספיק להעביר תחמושת לאנשים שנמצאו במשלט.

למחרת, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948), התרחשה ההתקפה האחרונה על כפר עציון. עקיבא לחם בעוז בעמדה מספר 3, בקטע המזרחי של המחנה. בפרוץ שריוני האויב לקטע המזרחי של הכפר נפל.

באותו יום נכבש כפר עציון. למעלה ממאה ממגיני הכפר נפלו באותו יום, רבים נרצחו לאחר שנכנעו. למחרת, ביום הכרזת המדינה, נפלו שלושת יישובי הגוש האחרים. גוש עציון חדל מלהתקיים ושרידי מגיניו הלכו לשבי בירדן.

עקיבא היה בן עשרים ושלוש בנפלו.

גופות הנופלים נותרו במקום במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו במבצע מיוחד על ידי הרבנות הצבאית בשנת 1949. עקיבא ויתר חללי גוש עציון הובאו למנוחת עולמים בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).

סמל שון מונדשיין 1994-2014
לכתבה המלאה

רחלי שגב כותבת: "אני מצרפת ציור שציירתי של סמל שון מונדשיין.

נפל בכ"ב בתמוז תשעד  20.7.2014 בן 19 וחצי בנופלו. מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי נחלת יצחק.

שירת כלוחם בחטיבת גולני בגדוד 13. נפל בקרב בשכונת סג'עיה בעזה, במבצע צוק איתן כאשר הנגמ"ש שבו היה נפגע מטיל האויב.

הציור הינו של שון, על רקע המילים שכתב למשפחתו כפרידה לפני שנכנס לעזה- והפכו לשיר על ידי חנן בן ארי".

הציור במלואו

מתוך אתר יזכור:

שון נולד וגדל בשכונת נחלת יצחק בתל אביב. ילד שובב, סיפרה אימו, תמיד בתנועה. כשהיה בגן הוא נפל ממתקן ושבר את המרפק. כל סובביו היו בלחץ בעת הטיפול, אבל הוא נשאר שקט ואפילו לא הזיל דמעה כששמו לו שלושה ברגים לאיחוי השבר.

מגיל צעיר שון עסק הרבה בספורט. עד גיל שבע הוא השתתף בחוג קפוארה וגם שיחק בחוג כדורסל. בכיתה ג' הוא נטש את החוגים האלה והחל לשחק כדורגל בקבוצת הילדים של מועדון "בני יהודה". שון שיחק שם כשש שנים, אחר כך השתתף שנתיים בקבוצת גדנ"ע יהודה, ובכיתה י' שיחק בקבוצת הפועל רמת גן.

כשהיה בכיתה י"א שון לא רצה לפתח את הכדורגל כקריירה, אלא לתחביב אהוב מאוד. שון החליט לנסות משהו אחר, כששיחק כדורגל בספורטק צפה בחברה שהתאמנו בבייסבול ועבר לשחק בייסבול. למרות שבייסבול לא מאוד מוכר בארץ, ולמרות שהוא התחיל בעיסוק זה בגיל מבוגר, התגלה עד מהרה כישרונו הגדול בתחום והוא השתלב בנבחרת.

ביום 21.7.2013 התגייס שון לצה"ל. הוא הלך בדרכו של אחיו הגדול שחף ושירת כלוחם בחטיבת גולני, בגדוד 13. שון הצליח מאוד בצבא, ואהב את שירותו. מפקדיו סיפרו איך גמע בשקיקה את כל דפי המידע שחולקו, והצליח בכל מבחני הידע בנושאי הכרת הארץ, היסטוריה ועוד.

שון סומן כבעל יכולות גבוהות וכבר בפברואר 2014 נשלח לקורס מפקדי כיתות, אך כיוון שרצה להיות עם חבריו, חזר לגדוד בהמתנה לקורס הבא. גם בקורס אהבו את שון מאוד והוא סומן כבעל יכולות גבוהות מבחינת כושר גופני וידע כללי, כמו כן שון הירבה לעזור לחבריו. חבר סיפר, לדוגמה, איך פנה לשון כדי להחליף משמרת ונענה מיד בחיוב.

ב-6.7.2014 חזר שון מקורס מ"כים לגדוד מביתו והצטרף לחבריו. בערב שוחח עם אימו בטלפון. באותה שיחה סיפר שון לאימו שזה היום המאושר ביותר שלו בצבא, להיות עם חבריו. במסגרת השירות שון התקדם לדרגת רב-טוראי.

בחודש יוני 2014, אחרי שמחבלי חמאס חטפו ורצחו שלושה צעירים בשומרון, התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט. שון נקרא עם חבריו לגדוד לעזה. מפקדו שהכיר אותו מהיום שהתגייס לצה"ל אהב והעריך את שון מאוד ואף צרף אותו ללחימה עימו בנגמ"ש בעזה, הנגמ"ש ממנו לא שב.

שון נפל בקרב בשכונת שוג'אעייה בעזה במבצע "צוק איתן" ביום כ"ב בתמוז תשע"ד (20.7.2014), כאשר הנגמ"ש שבו היה נפגע מטיל האויב (שנה פחות יום מיום גיוסו לצה"ל). איתו נפלו שישה חבריו לצוות הנגמ"ש: סמל ראשון אורן שמחה נח, סמל ראשון דניאל פומרנץ, סמל ראשון אורון שאול, סמל ראשון שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו וסמל מקס דונלד שטיינברג.