זו ההזדמנות של הציבור הדתי לחדש את דרכו

מטבעם של מצבים אלו, דוחקים הם את הפרט למאבק הישרדות אישי וסביבתי עד יעבור זעם. איננו יודעים על מה עשה זאת ה' בעולמנו אך מחובתנו להתבונן בחיינו, בסובב אותנו ובמרחבי העולם והאדם, ולהבין כדלותנו את המתרחש, ומתוך התבוננות זאת לנסות לפצח במשהו את הדיאלוג הסוער בין רבש"ע לעולמו.

העידן החדש בו אנו חיים מתאפיין במיצוי מסחרר של פונקציות מתקדמות היוצרות יכולות אנושיות, בהן לכאורה האדם כבר אינו תלוי או כבול לכוח עליון ומבחינתו גם השמים מזמן כבר אינם הגבול. העידן החדש, "הפוסט מודרני", הזחוח, בז לערכי יסוד בסיסיים ביותר שהיוו את התשתית לאלפי שנות היסטוריה, והם מפנים את מקומם לצורות חיים ניסיוניות נטולי אחריות.

האדם הכל יכול אינו מצטמצם בהמצאותיו הדיגיטליים בלבד, זרועותיו הארוכות הראו כוחם בניסוח עולם ערכים חדש שבמרכזו עומדים רצונותיו ומאווייו של הפרט. האדם 'נזר הבריאה' שכבש אותה ובנה מעצמות על והשליט את תבונתו עד לכדי רמיסת כל ערכיה של החברה הכלל עולמית, נעמד כיום בחוסר אונים מוחלט מול נגיף לא ברור ובלתי נשלט, המאיים לפורר ולהגחיך את כל הישגיו.

עם ישראל, ליבה הפועם של האנושות, עשוי להוות את המצפן המוסרי שלה. זאת מעלה כמובן, אך זו בעיקר משימה בעלת אחריות רבה. איננו יכולים להצטמצם בחוגנו הפרטי, למנעד הערכי שלנו השפעה על כל היש כולו, ביטויי החיים שלנו מעצבים את המציאות לטוב ולמוטב, התהייה הגדולה היא, עד כמה אנו מודעים לגודלנו וממילא לאחריותנו לעתיד העולם.

הלכך, הציבור הנושא את דגלה של היהדות המבקשת לבטא את דבר ה' בעולם, נדרש בעיקר לשום את דרכיו והליכות חייו, עד כמה חייו מכוונים כלפי תיקונו של עולם והציפייה להופעת מלכות ה' בעולם או שמא טרוד הוא בחוגו הפרטי והצר, בדקדוקי עניות כשמעבר לעצמו אינו רואה מאומה.

הסער שעובר על עולמנו, הצליח ברגע לאחד ולחבר יבשות שלמות, למעין אחוות מדינות, הפרטיקולריות שהשתרשה בעולם הנאור לכדי אגוצנטריות ממאירה, חלחלה גם אלינו, כן גם לציבור הדתי לגווניו והדברים ארוכים וידועים.

רבש"ע כופה עלינו בעת הזאת לצאת מתפיסותינו הפרטיות והמצומצמות ללבן לברר ולחדש את העולם הדתי והרוחני שלנו, פתאום אנו נאלצים לחשוב מעבר למעגל הפרטי או קהילתי שלנו להבין שאנו חלק מחברה, אומה ועולם שאנו מושפעים ומשפיעים עליו, מערכת יחסית הדדית שלעיתים נשכחה מאיתנו, בעידן הפוסט מודרנה.

ובעת הזאת מהדהדים באוזניי דבריו החריפים של מרדכי לאסתר שאך קראנו רק לפני שבוע: "כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִישִׁי֘ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם … וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת".

רבש"ע לא הניחנו בתקופה היסטורית זאת לחינם, מחובתנו לגלות אחריות קהילתית וציבורית מעבר לחוג הצר שלנו, הגיע העת לחדש חיינו ועולמנו הערכי ולבחון אותו מחדש: האם סדר היום שלנו קיבל תפנית לאור המצב ? האם התפילות עלו לקומה כללית וציבורית או שמא נותרו כבעבר? מה אנו נותנים מכוחנו הן הפרטי והן הציבורי לקדם ולו במשהו את מה שקורה בעולמנו?

יתכן והגיעה שעת המבחן הגדולה שלנו לגלות את אשר נועדנו לו, רבש"ע לא ייתן לנו לברוח ממשימתנו הגדולה: ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד ה' עָלַ֥יִךְ זָרָֽח: כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח ה' וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה: וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ.

בתפילה לשורות טובות ישועות ונחמות