שולי מועלם בנאום בכורה: אל תגידו למה לא, תגידו איך כן

כבוד היו"ר, כנסת נכבדה, חבריי לסיעה, ובני משפחתי היקרים !

תמונות חיים רבות ומלאות משמעות עולות ומציפות אותי בעומדי כאן לראשונה על דוכן הנואמים בכנסת ישראל. כל כך הרבה קולות ומראות, מילים ופסוקים, דמויות ואנשים- כולם כולם חולפים בתוכי ובראשי, וכולם מבקשים ממני להיות להם לפה ולשליחת ציבור.

כל כך הרבה מעגלי חיים נפתחים ונסגרים אצלי בימים אלה, עד שלפעמים אני חשה שלא פשוט להכיל כל כך הרבה, ולהבין את המציאות שאליה הוביל אותנו ואותי בורא העולם.

השביל הזה מתחיל כאן, כך שר ידידי, אהוד בנאי. הוא לא סלול, לא תמיד מסומן ,השביל הזה מתחיל כאן.

נאום הבכורה של ח"כ שולי מועלם

[[[http://www.youtube.com/watch?v=RfZDAlUm_ao]]]

תחילתו של השביל בתמונה הבאה: השנה היא 1964, את דרכם מדימנת שבמרוקו אל ארץ ישראל עושה משפחת תורג'מן. הרב יעקב ואשתו סימי, ואיתם שבעת ילדיהם, כשסימי, אם המשפחה בחודש השביעי להריונה נושאת ברחמה עוברית קטנה, שתיוולד חודשיים מאוחר יותר כבר בארץ ישראל.

הילדה הזו היא אני. שולי, שולמית, בת לרב יעקב תורג'מן ז"ל, רב ומנהיג ציבור, איש תורה ועבודה, שעלה ממרוקו לחיפה. שם, בצד התמדתו בלימוד תורה, בחסד, ובעיסוק בצרכי ציבור, עבד בעיריית חיפה במסירות ובנאמנות, אהוב למקום ואהוב על הבריות. בת לאימי סימי ז"ל, שלמרות שנפטרה כאשר הייתה רק בת 51, כשאני בת 14 הספיקה להנחיל לי דגם ודוגמא לתורת חסד ואהבת אדם, צניעות וענווה, אמונה ומסירות.

דמותם המאירה של הוריי, אנשים גיבורים, אנשי אמת ואמונה- ניצבים איתי ולידי, בעומדי כאן לפניכם. החיים החדשים בארץ המשיכו בבית ציוני דתי, בלימודים, בתנועת הנוער בני עקיבא, ובשירות צבאי. כשכל המסלול הזה טוען את המצברים ומכוון את הדרך לחיים של ייעוד.

הרב סולובייצ'יק מרבה להשתמש במונחים- שותפות גורל ושותפות ייעוד. שותפות גורל היא שותפות ברמה הנמוכה: זו שותפות שרק גורל מקרי יצר אותה. לעומתה, שותפות ייעוד היא שותפות המחברת בין אנשים שבחרו לעצמם ייעוד משותף.

את חיי הבוגרים בחרתי להקדיש לחיבור ולשותפות ייעוד. לחיבור בין אנשים, בין עדות, בין דעות וזרמים, בין אדם לארצו ובין ישראל לאביהם שבשמים.

את חיבורי החיים והייעוד הללו מימשתי באופן המלא והעוצמתי ביותר כאשר הקמתי את ביתי עם משה מועלם, לימים סא"ל משה מועלם, מג"ד בגולני, ובתפקידו האחרון מפקד מוצב הבופור. כלפי חוץ, מועלם ואני באנו מבתים שונים ומרקעים שונים, אבל בעומק- היה חיבור מדהים של ייעוד, עם הרבה דמיון וקשר. הוריו אצילי הנפש של מועלם, רחל ויחזקאל, עלו לארץ מעירק. יחזקאל הוברח ברגל לבדו כבחור צעיר בעליה בלתי לגאלית, עד שהגיע לקיבוץ בית אורן. כאן, בארץ הכיר מאוחר יותר את רעייתו רחל שעלתה ארצה ב-1951. כך, על אדני הציונות הקימו בני הזוג מועלם את ביתם בחיפה. אנשים הגונים ומסורים אשר רק לאחר שמונה שנים זכו להיפקד בבנם הבכור משה. רחל ויחזקאל הם סמל ומופת לדור של גיבורים.

הורים למשה, הגיבור האישי שלי, שאיתו זכיתי להקים בית, מתוך אותה שותפות ייעוד, ואיתו זכיתי להביא לעולם שתי בנות- נועם וניצן. באופן סמלי, השביל הזה שהתחיל שם בגולני, ממשיך עתה כאן, כאשר ניצן משרתת היום כחיילת בגדוד 51 של גולני בו שירת אביה משה. נעם, ביתנו הבכורה בחרה לשרת בשירות הלאומי בסיוע לילדים בעלי צרכים מיוחדים ומשפחותיהם. כל אחת מהן בחרה בדרכה להתגייס למען העם והחברה.

מועלם. שוב אני נזקקת למילותיו המדויקות והרגישות כל כך של אהוד בנאי בשירו, איש ציפור: "תמונת הלוויין מטושטשת, אזור דמדומים, בקצה הרקיע אתה נוגע, קודקוד לציפור, האם שומע?"

מאז אותו לילה בו נדם קולו של איש הציפור שלי, כמו גם קולם של שבעים ושניים חבריו שהיו עימו, ידעתי שבפניי ניצבים שני שבילים בלבד: שביל העצב והייאוש, השכול והחידלון, וממולו ניצב שביל הגבורה, הבחירה בחיים. וידעתי- שהשביל הזה מתחיל כאן. כאן, ברגע ובמקום האסון.

הבחירה הייתה ברורה וחד משמעית- בחיים. גבורתם של הוריי ושל הוריו של מועלם ניצבה לנגד עיניי.

"לך עליו, עלה עליו עכשיו, מלאכי ציפורים מעלייך מלווים את צעדייך, מרחוק נדלק אור, אל תסטה כדי שתוכל לחזור."

שימשתי אז כאחות ראשית בטיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה בבאר שבע. ראיתי לנגד עיני את הקושי של הילדים והמשפחות והידיעה כי יש בכוחי לסייע ולהשיב חיים, הובילה אותי לבחור בחיים.

לאורך השביל הזה צעדו איתי חברים ותיקים וחדשים, אנשים מכל גווני החברה, למסע חיים ולבחירה בחיים. האנשים הללו, הפסיפס האנושי המגוון הזה ניצבים כאן איתי על הדוכן. הם הראיה שאפשר, שצריך, שחייבים לחבר. החברים הללו, שהלכו איתי לאורך כל המסע- הם הגיבורים שלי.

במעלה ההר, על שביל החיים מצאתי את שאהבה נפשי. איתו הקמתי מחדש את ביתי. סגן אלוף במילואים, ד"ר אלי רפאלי, שגם הוא עוסק ומקדיש את חייו למען ביטחון ישראל. בנינו את ביתנו בנווה דניאל שבגוש עציון והקמנו בית גדול ורחב המכיל בתוכו את ילדיי, את ילדיו, ואת ילדינו המשותפים. שבעה במספר, כמספר קני המנורה המסמלת את כנסת ישראל.

שנים רבות שאני מובילה מסעות נוער לפולין. צועדת איתם בגאיות ההשמדה, שרה איתם בגטאות, מדליקה איתם נרות זיכרון, מחבקת אותם ברגעי דממה ומקשיבה לסיפוריהם של אנשי העדות שבחרו בחיים. אנשי העדות, השורדים והניצולים- הגיבורים של כולנו.

המסעות הללו לפולין הם מסעות מטלטלים ומכוננים. מסע שכזה משיב ארצה את משתתפיו שונים משנסעו. יהודיים יותר, ציוניים יותר, ישראליים יותר, רגישים וקשובים יותר. כל עוד נשמה באפי וכל עוד נשמה באפם של הניצולים לא אחדל מכל מאמץ להביא לחייהם של הגיבורים הללו בשנות זקנותם- חיים של כבוד, חיים של נחת, חיים של שמחה ורווחה.

משימות רבות ניצבות לפתחנו חברותי וחבריי לכנסת ישראל. עניינים חברתיים וחינוכיים, כלכליים וביטחוניים, בין לאומיים ומקומיים. המרחק הגדול מדי שבין מרכז ופריפריה, כמו גם בין עניים לעשירים ובין דתיים לחילוניים מערער את חוסנה של מדינתנו.

איני מנסה לטשטש את המחלוקות והאתגרים. אבל אני יודעת עם כניסתי למשכן הזה את שלימדו אותי הוריי ומוריי בדוגמתם האישית: אל תגידו למה לא, תגידו איך כן. אין לי ספק, ולו קל שבקלים שברצון אמיתי ובמאמץ משותף נוכל להפוך את מציאות חיינו מחיים של שותפות גורל לחיים של שותפות ייעוד.

לשם כך עלינו להציב לנגד עינינו שתי מילות מפתח: ענווה וצניעות. דווקא בעולם כוחני ושחצני, דווקא אל מול תרבות של ראווה ומציאות מדומה, מעושה. דווקא מול תופעות של אלימות ואטימות, של ריקנות ושל תרבות רייטינג- עלינו לבוא ולטפל בכל הסוגיות הניצבות לפתחנו- עם הרבה עוז, אבל בתנאי שהעוז הזה מחובר ויונק מאמת פנימית. ומערכים שקצת איבדנו בפוסענו על שביל החיים היהודי והישראלי.

הבית הזה, המזוהה כל כך כמקום של מחלוקת ופלגנות- יכול להפוך למקום של חיבור והקשבה, למקום של אחריות לאומית, ולמקום של כבוד. בידינו הדבר. בתרבות הדיבור ובדוגמא האישית, במאור הפנים ובזמינות שלנו לבריות ולשולחינו. כגודל הזכות- גודל החובה. הבה נהפוך את הבית הזה למקום של כבוד ושל תפארת, למקום בו נשמח בשליחותנו ויתכבדו בנו שולחינו.

כל אחד מאתנו נשלח לכאן על ידי רבבות בוחריו. באופן סמלי כל כך, ההודעה על בחירתי לוותה בצפיה במשך שעות ארוכות וכניסתי לכאן בזכות מה שכולנו מכירים כמושג הידוע: "קולות החיילים" מהווה מסר ברור עבורי על בורא עולם הצועד איתי בחיי ובבחירה ללכת קדימה ולמעלה. לחיילים ולמשפחותיהם אהיה לפה.

אהיה לפה לקול הנשי המתחדש בישראל, קול שבא להשפיע, קול השותף לעיצוב הדור והחברה, קול עם זווית ומבט יחודיים המגוונים ומחדשים את הקולות הקיימים בשיח הישראלי.

שימשתי במשך שנים ארוכות בצוות ההנהגה של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. זכיתי להיות שותפה לחוקים ולתקנות ששינו עוולות ועיוותים היסטוריים ביחסה של המדינה. אמשיך ואפעל למען אלו שאיבדו את היקר להם גם בתפקידי החדש.

הרגשות גואים ומציפים. האחריות גדולה, וההתרגשות גדולה שבעתיים. כמה סגירות מעגל וכמה פתיחות של מעגלים חדשים יכולים להתנקז לאירוע אחד.

ואבקש לסיים במזמור ל' בתהילים:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. אֲרוֹמִמְךָ יי כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. יי אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי.. הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יי אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.